Buchenwald, 2009

3 thoughts on “Buchenwald, 2009”

Shay Zilberman, Aviv Lichter says:

June 25, 2018 at 6:47 am

Collage referencing this photograph

Reply
Anders Ettinger says:

September 5, 2018 at 9:09 am

As soon as I laid an eye on this powerfully serene and enigmatic photo it evoked the memory of my own first visit to a concentration camp. It was a similarly foggy day and I wanted to visit a relative’s house by the lake. I looked up an online map. From Berlin the train would take me to Fürstenberg and from there it would be about 6km through the woods. The path seemed ideal for my dogs as there were lakes on both sides, so one couldn’t lose the way. Just out of town was an area that on the map looked like a little industrial estate. We started walking and then the dogs spotted a herd of deer and off they went. I followed suit to find myself behind some rusty mostly gone fences in an area that was by no means an industrial estate. Only some home made signs revealed to me that in fact for the first time in my life I am visiting a concentration camp and I am in a place I never knew existed called the Uckermark Jugendkonzentrationslager für Mädchen a satellite camp of the famous Ravensbrück KZ. My first reaction was panic. I got convinced my dogs will start digging and unearth the bones of some mutilated girl. But thankfully they followed me and I just ran all the rest of the way to the house and arrived as pale as snow.
Later I learned that while Ravensbrück is an official Mahn- und Gedenkstätte of the state of Brandenburg the satellite camps are not and are only maintained by small initiatives of survivors and their friends and families. I also learned my panicked fear of the dogs digging up human bones was naturally unfounded, as the place was already cleaned up and used by the soviet army to park tanks. I learned of the particularly sadistic aspect of the camp that prohibited the girls from ever talking to each other. I also started going annually to the remembrance day- it’s a very moving event where the surviving girls (now very old ladies) meet up and sing the song they whispered to each other in the camp to keep themselves going.
This photograph brought a very vivid memory of that angst-ridden day right back to my mind.

Sobald ich dieses starke, ruhige und rätselhafte Foto vor mir hatte, erinnerte es mich an meinen ersten Besuch eines Konzentrationslagers. Es war ein ähnlich nebliger Tag und ich wollte das Haus eines Verwandten am See besuchen. Ich schaute es auf einer Online-Karte nach. Von Berlin aus würde der Zug mich nach Fürstenberg bringen und von dort aus wären es etwa 6 km durch den Wald. Der Weg schien ideal für meine Hunde, da es auf beiden Seiten Seen gab, sodass man sich nicht verlaufen konnte. Etwas außerhalb der Stadt war ein Gebiet, das auf der Karte wie ein kleines Industriegebiet aussah. Wir gingen los, die Hunde entdeckten eine Wildherde und los ging es. Ich folgte ihnen und fand mich hinter ein paar rostigen Zäunen in einer Gegend wieder, die keineswegs ein Industriegebiet war. Nur einige selbstgemachte Schilder machten mir klar, dass ich zum ersten Mal in meinem Leben ein Konzentrationslager besuchte. Ich befand mich an einem Ort, von dessen Existenz ich nicht gewusst hatte, das Mädchenkonzentrationslager Uckermark, ein Außenlager des berühmten KZ Ravensbrück. Meine erste Reaktion war Panik. Ich war überzeugt, meine Hunde würden anfangen zu graben und die Knochen eines verstümmelten Mädchens freilegen. Doch zum Glück folgten sie mir und ich rannte den ganzen Rest des Weges zum Haus und kam bleich wie Schnee an.

Später erfuhr ich, dass Ravensbrück zwar eine offizielle Mahn- und Gedenkstätte des Landes Brandenburg ist, die Außenlager jedoch nicht. Sie werden nur durch kleine Initiativen von Überlebenden und ihren Freunden und Familien unterhalten. Ich erfuhr außerdem, dass meine panische Angst, die Hunde könnten menschliche Knochen ausgraben, natürlich unbegründet war, da die Stätte bereits geräumt und von der sowjetischen Armee zum Abstellen von Panzern genutzt wurde. Ich erfuhr von dem besonders sadistischen Aspekt des Lagers, der es den Mädchen untersagte, jemals miteinander zu reden. Ich gehe jedes Jahr zum Gedenktag. Es ist ein sehr bewegendes Ereignis, bei dem die überlebenden Mädchen (jetzt sehr alte Damen) sich treffen und das Lied singen, das sie sich im Lager immer zuflüsterten, um sich Hoffnung zu machen.

Dieses Foto rief eine sehr lebhafte Erinnerung an diesen angstvollen Tag in mir wach.

Anders Ettinger

Reply
אילת נירפז, תלמידת י״א 3, תיכון ליד האוניברסיטה, ירושלים says:

April 4, 2022 at 5:42 am

הצבעוניות שבשלכת. חורף. עצים. עלים. דשא ירוק. כל-כך שלו. יפה. חי. רגוע.
מצמרר.
בוכנוואלד היה אחד מהגדולים שבמחנות הריכוז בגרמניה. הוא פעל ביעילות במשך שמונה שנים ועברו בו יותר מרבע מיליון יהודים. יותר משליש מהם גם נרצחו שם. בלתי נתפס איך במקום כזה, שבו עברו זוועות שלא ניתנות לתיאור במילים, הטבע פשוט ממשיך. העצים צומחים, הכל ירוק וצבעוני. איך יכול להיות שבמקום שלו כזה קרו דברים כאלו? איך יכול להיות שמקום כזה, שבו 65,000 יהודים סיימו את חייהם, שבו סבלו מאות אלפנים, גוועו ברעב, צפו באהובים שלהם נעלמים לעד, שוררת שלווה כזו עכשו? איך אין שם שום דבר שצועק. משהו פה לא בסדר. מישהו פה אבד את חייו. את אחותו. את אמא שלו. מישהו בדיוק כאן אבד את הכל.
אבל הטבע ממשיך, כאילו דבר לא קרה. רגוע. כמו לא יודע דבר וחצי דבר על הזוועות שקרו שם לפני שמונים שנה.
הקונוטציה האישית שלי מובילה אותי לבית הכנסת של סבא רבא שלי. הוא היה הרבה הראשי של קהילה יהודית מאוד גדולה בוויסבאדן, גרמניה. עד לפני עשור, במקום שבו עמד בית הכנסת לא נותר דבר. אמא שלי נסע לראות את בית הכנסת, חיפשה את שאריותיו וכל מה שהיא מצאה היה כביש סואן. אנשים נוסעים לעבודה, הולכים לבקר חברים, וממשיכים בחיי היום יום ללא זכר לבית הכנסת הענק, על מאות חברי הקהילייה, שנמחקו מעל פני האדמה.
הדיסונאנס בין מה שהיה להעדר, מותיר אותי חסרת מילים.
בלתי נתפס.

Reply