Berlin Tempelhof, 2011

2 thoughts on “Berlin Tempelhof, 2011”

Luka or says:

July 22, 2018 at 9:55 am

כמו מילה תלויה באוויר אחרי שנאמרה. הקול כבר נשמע ועבר אבל השומע והאומר עוד מרגישים אותה, שם, ביניהם, בתוך השקט. נדרש לה זמן להתפוגג. כך אני מרגיש תמיד זיכרונות גופניים המוטבעים באובייקטים סביבנו. משהו שהיה שם פעם, שהיה בעל משמעות והושקעו בו אנרגיה וכוונה ופעולה, ואף על פי שהזמן חלף והוא כבר איננו כאן, נשאר משהו ממנו. כמו זיכרון של מילה שמרחפת באוויר, אני לא יודע מה היה שם אבל אני יודע שהיה משהו. את זה אי אפשר לקחת ממנו. את זה ואת העובדה שהוא לא ממורכז על העמוד. 

Reply
Elad Yaron says:

August 2, 2018 at 11:46 am

שני קווים אנכיים מחלקים את התמונה לטריפטיך שכל אחת מפיסותיו בלתי חדירה וקפואה בדרכה: מימין, דלת וחלון אדומים נעולים, עשויים מתכת כבדה על קיר צהוב מאפיר; משמאל, חלון ובו נשקפת בבואה של שכונה פסטורלית, עץ ירוק ובניין אדום; במרכז, על עמוד בטון חשוף, נותר ריבוע דהוי. בעוד הזמן המשיך לעטוף את השכונה באותותיו האפורים, הריבוע הנקי נראה כאילו הונח שם בתקופה מאוחרת יותר, או שמא קפא בזמן. מכותרת התצלום אנחנו לומדים שחלל נגטיבי זה, שהצלמת דנה אריאלי מכנה “פנטום”, הוא השארית שנותרה בשכונת טמפלהוף בברלין לאחר שהוסר מהעמוד שלט נאצי. קצותיו של הריבוע הדהוי חוצצים כמסגרת חלון בין מרקם הקיר בתקופה שלפני עליית המפלגה הנאצית למרקמו לאחר נפילתה. צדו התחתון של הריבוע, כנראה זכר למים שעמדו, הוא בהיר יותר ודוהה חזרה אל הבטון החשוף. כתם זה, שחושף עוד את מעבר הזמן והשפעותיו, הוא סממן בולט עוד יותר לניסיון הכושל להסיר את זכר הרייך מהמבנה. חותם זה שהשאיר השלט הנוכח-הנעדר יצר אנדרטה לרצון לשכוח ולמחוק את העבר. אנדרטה זו מפארת את חוסר האפשרות להסיר חתיכות מהפאזל ההיסטורי, אך יותר מכך, היא מפארת את השבריריות של הנרטיב ההיסטורי עצמו; את הניסיון האנושי, הנואש כמעט, לשלוט בהיסטוריה. שבריריות הנרטיב ההיסטורי העסיקה רבות את הסופר פיליפ ק’ דיק. בספרו “האיש במצודה הרמה” (1963), שזכה פרס הוגו, מוצגת ארצות הברית שחולקה בין גרמניה לבין יפן, לאחר שבסיפור הן אלו שניצחו במלחמת העולם השנייה. לאורכו של הספר כמה דמויות נתקלות בספר שבתוך הספר – “החגב עומד זקוף” – שמתאר עולם שבו גרמניה הפסידה במלחמה, אך הנרטיב ההיסטורי של המלחמה הזאת שונה לחלוטין ממהלך ההיסטוריה המוכר לנו. בספר “יוביק” (1969) דיק מתאר את מסען של כמה דמויות במציאות שבה נעצר הזמן והכול מידרדר אל הריקבון. גם בספר זה חוזר המוטיב של גורם חיצוני המבטיח גאולה: לאורך הספר שזורות פרסומות למוצר אלוהי בשם “יוביק”, המבטיח לעצור את ההידרדרות הזאת. אך אולי הדוגמה החשובה ביותר נמצאת בספר “ואליס” (1981), שכתב דיק שנה לפני מותו: לאורך הספר, המתאר את מסעו של פרנואיד בצלו של מה שהוא חושד בו כנרטיב היסטורי טועה ומטעה, חוזרת שורה אחת שוב ושוב: “האימפריה מעולם לא תמה”.
כמו ברוב ספריו, גם בספרים אלו שזור סיפורו האוטוביוגרפי של דיק, שהוגדר כסכיזופרן מכיוון שחווה התקפי חזיונות. כפי שסיפר בהרצאה, דיק עצמו האמין שאי-שם בשנה הראשונה לאחר הספירה הצליחה האימפריה הרומית להקפיא את הזמן קודם לביאתו המובטחת של המשיח. באמצעות הכפפת בני האדם לצורכיהם המטריאליסטיים, האימפריה גורמת לנו להישאר תקועים במציאות-בבואה, שבה הנשגב תמיד נשאר כהבטחה חיצונית ובלתי מושגת. כסופר שאף דיק להפוך את החלל שנפער בין המציאות האמתית לבין המציאות-בבואה לחלל הנראה לעין. בהרצאתו הוא שואל: “כיצד ניתן ליצור ספר מחתרתי, ספר של אמת, באימפריה של בדיה, או ספר של יושרה באימפריה של שקרים גסים?”. מול התצלום של דנה אריאלי אני מהרהר ברייך השלישי, שהציג את עצמו כהמשכה של האימפריה הרומית הקדושה באירופה, שהציגה את עצמה כהמשכה של האימפריה הרומית המקורית. ברכבת המחשבות הזאת, הניסיון להסתיר את זכר קיומה של האימפריה הופך למחווה גסה. כמו שוהים במערה האפלטונית, מה שנראה כאור – ההחלטה להסיר את השלט – נצרב כצל – חלון למציאות אמתית ומבעיטה. אל מול הטריפטיך אני מבין שהדלת סגורה בפנינו, והבבואה המשתקפת בחלון אינה מציגה עיר אמתית אלא חזיון תעתועים שקרי. אם כך, כהבטחה משיחית מבעיתה, החלון הדהוי שהותיר היעדר השלט הוא הצוהר היחיד למציאות “אמתית”. ככל שמציאות זו היא מבעיתה וחסרת כל רחמים, רק כאשר היא נחשפת אלינו אנחנו נעשים מודעים אליה ויכולים להתנגד לה. כל עוד היא מוסתרת, לא נותר כל זכר לכך שגם כיום “האימפריה מעולם לא תמה”.

Reply