Bayreuth, 2009

3 thoughts on “Bayreuth, 2009”

Saguy Green says:

August 2, 2018 at 10:58 am

בקיץ האחרון (הטקסט נכתב בשנת 2016) נשמעו תלונות רבות מפי באי פסטיבל ביירוית המוקדש ליצירותיו של המלחין ריכארד וגנר: קו הרכבת המוביל לעיר המחוז נירנברג הושבת לצורך תיקונים. צריך לחזור על זה? אנשים מחו מפני שקו ישיר שמוביל מביירוית לנירנברג נותק.
יש לכם את זה ביותר סמלי?
 אבל חוץ מזה, הכול התנהל כצפוי וכמתוכנן (כולל הסקנדלים האופראיים העונתיים הקשורים במלחמות הירושה על ניהול הפסטיבל, שלנצח נשאר בידי משפחת וגנר).
הקיץ ציפתה לבאים גם אטרקציה חדשה: אחרי שנים של שיפוצים, “ואנפריד”, הבית בביירוית שבו התגורר וגנר בין השנים 1874–1882, ובית האירוח זיגפריד שצמוד לו באחוזה המשפחתית, נפתחו כמוזאון. משם ניהלה את הפסטיבל ביד רמה קוזימה, אלמנתו של המלחין האנטישמי, ואחריה בנה זיגפריד וכלתה ויניפריד. הם שאירחו שם פעמים רבות ידיד משפחה קרוב ונערץ, שותף אידאולוגי, אדולף היטלר. משם היה יוצא לחזות בהפקות שהועלו בפסטיבל בשנות השלטון הנאצי ונצבעו בגוון של קיטש לאומני, בשירות משרד התעמולה של הרייך השלישי. הקשר של הווגנרים עם היטלר לא מוסתר חלילה במוזאון המשופץ: בחדר אחד בביירוית מוצגים כמה סרטוני וידאו קצרים שמראים אותו בעת ביקוריו באחוזה. ובחדר אחר בביירוית – הפסנתר שבתמונה. במדינה שטובעת באנדרטות זיכרון, גם הוא, לטעמי, סוג של אנדרטה; זכר לחידה שכבר נהפכה לקלישאה שאין לה פתרון: איך תרבות גבוהה כל כך הידרדרה לשפל מדרגה שכזה? גַלְעֵד לכל הדברים שמעולם לא השתנו ולעולם לא ישתנו. זכר לקול וגנר, ולכל הווגנריזם הזה, שלא נדם אף לרגע – לא לפני המלחמה, לא בזמן המלחמה ולא אחרי המלחמה בגרמניה, כזו או אחרת. הנה, תביטו בתצלום: פסנתר ענק, מהודר וממורק וממורט ניצב בחגיגיות אופראית ואירופית במרכזו של טרקלין מפואר ורחב ידיים. אך גם: כתם שחור שפושט רגליים מעוקלות (רגלי קרס, אם תרצו) הטובלות בקרקע אדומה כדם.
יש לכם את זה ביותר סמלי? 

Reply
Eliad Moreh says:

August 2, 2018 at 11:59 am

This photograph caught my eye because of its aesthetics, in an elegant and majestic setting: an ancient black grand piano surrounded by crimson velvet curtains on a scarlet carpet bathed in a gentle light coming from the windows and transparent bundled drapes.

In this scene, full of tranquility and refinement, lies the Nazi Phantom. The power of the chromaticity, combining red, black and white—a combination so efficient graphically that it was used for the Nazi flag— hints to the problematic character of the place and the skeletons of its past.

Looking more closely, there is something threatening in this black piano. It has a bestial appearance emphasized by the angle of shooting. Such an ordinary sight of a piano in an elegant room– it could be any music room anywhere in Europe– receives special significance through Arieli’s mediation. This capture of what seems to be a banal sight reveals her attempt to find the relics of evil and fanatic ideology, the premise of which may be found in Richard Wagner’s music and writings. Wagner who was chosen by the Nazis as a guiding figure.

Bayreuth, still identified today with the prestigious music festival devoted to the famous composer, was a city of Pilgrimage for the Nazi Elite, playing a central role in the Nazi cultural policy.

Today, it seems that nothing remains from this past, in this place that music lovers from all around the world yearn to visit and be part of the very few to obtain rare tickets for unique performances. No reminder, no sign. Only Arieli’s uncompromising gaze raises from oblivion the aesthetics of the devil that used seducing camouflage clothes through Art and Culture.

האסתטיקה של התצלום לכדה את מבטי – תפאורה מלאת הוד והדר: פסנתר כנף שחור עתיק, וילונות קטיפה בצבע ארגמן, שטיח אדום מקיר לקיר, אור ענוג המבצבץ מבעד לחלון ולווילונות שיפון אסופים. ובדיוק בסצנה השקטה והמאופקת, המכובדת כל כך, מסתתר הפנטום הנאצי. הצבעוניות העוצמתית של האדום, השחור והלבן, היעילה כל כך מבחינה גרפית, שמסיבה זו הפכה לצבעי הדגל הנאצי, חושפת את בעייתיות המקום ואת שלדי העבר. במבט שני, ישנו משהו מאיים בפסנתר השחור בעל האופי החייתי מעט, המודגש על ידי זווית הצילום. מראה בנאלי של פסנתר בחדר יוקרתי שיכול להיות מראה שגרתי של כל חדר מוזיקה ברחבי אירופה מקבל כאן משמעות מיוחדת בתיווכה של דנה. לא עוד פסנתר במקום סתמי, אלא ניסיון להתחקות אחר שורש הרוע של האידאולוגיה הפנאטית, שניצניה כבר היו במוזיקה ובכתביו של ריכרד וגנר, שהנאצים אימצו אותו כאב רוחני. ביירוית, המזוהה עד היום עם פסטיבל המוזיקה היוקרתי המוקדש למלחין הידוע, הייתה גם מוקד עלייה לרגל של האליטה הנאצית ומילאה תפקיד משמעותי במדיניות התרבותית של הרייך השלישי. אך נראה שדבר מהעבר הזה לא נותר היום במקום שבו אוהבי מוזיקה מכל העולם משתוקקים להיות בין יחידי הסגולה שיזכו לכרטיסים עבור ההופעות הנדירות. לא אות זיכרון ולא זיכרון. רק מבטה החוקר והבלתי מתפשר של דנה מעלה מן האוב דרך האסתטיקה את השטן שלבש בגדי הסוואה מפתים באמצעות האמנות והתרבות.

Reply
ג'וני says:

May 9, 2021 at 8:02 am

אמא תמיד אהבה לנגן בפסנתר, סבא אריה תמיד אהב להקשיב. הוא היה איש פרקטי מאוד ולא אמנותי במיוחד. סוכן עסקים ממולח, איש קשה, ששומר לעצמו. אבל כשאמא הייתה מנגנת, הוא היה מתיישב על הספה החומה לצדה, מאזין לפסנתר, מהנהן לאט ומחייך.
חלפו שנים. כשאמא הייתה אמא לשלושה ילדים, ובכורתה התבקשה לכתוב עבודת שורשים, רק אז שמענו לראשונה את הסיפור של סבא.

מעניין- אולי אם אמא הייתה מנגנת יותר, סבא היה מספר את הסיפור בתקופה מוקדמת יותר?

Reply