Berlin, 2009

One thought on “Berlin, 2009”

Irit Abir says:

May 27, 2018 at 6:38 pm

Telephone, Berlin

An old telephone set. Nothing fancy or decorated such as those early 20th century sets. Lacking the design chic of the 50’s or 60’s. A mid-generation item, functional, practical, Spartan. German.
Immediately, it makes me smile. Maybe it was next to such a telephone exactly, that little Dienstag fell asleep? A group of children spent a whole day chasing the deceptive Herr Grundeis, the man who stole Emil Tischbein’s money, all over Berlin. Only a few children had telephones at their homes at the time. So little Dienstag wasn’t part of the active chase, but was stationed by the phone, in charge of the headquarters.
Erich Kästner was my favourite childhood writer. I am still fascinated by his stories, as well as by the outstanding illustrations of Walter Trier. Kästner was a socialist, anti-militaristic, witty and kind man, who loved humanity. His writing portrays the adventures of loveable characters, occurring at the exact time and place of the darkest hour of humankind. His books were burnt in Berlin in 1933, but he remained unharmed. Perhaps because he was so admired by his people. Perhaps because he simply remained living and writing in Germany, before, during and after WW2, letting no aspect of the terrible reality get into his writing. Many of his books were translated into Hebrew. Only Lottie and Lisa had the German context edited out, changing the characters’ names and moving the plot to Switzerland.
Kästner remained in Germany. He didn’t speak out against the regime, he didn’t emigrate. He cannot be judged. Which one of us, especially in Israel today, can tell for sure that they would act otherwise? Obviously there is no comparison, and the context is different, etc. It is precisely this complexity that leaves me with a glimmer of belief in humankind, at the same time that it alarmingly increases my fear of human evil and compliance.

Telefon, Berlin

Ein alter Telefonapparat. Nichts Besonderes oder Dekoratives wie diese Geräte des frühen 20. Jahrhunderts. Ohne Design-Chic der 50er- oder 60er-Jahre. Ein Artikel der mittleren Generation, funktional, praktisch, spartanisch. Deutsch.
Sofort bringt er mich zum Lächeln. Vielleicht war es neben genau einem solchen Telefon, dass der kleine Dienstag einschlief? Eine Gruppe Kinder verbrachte einen ganzen Tag damit, den betrügerischen Herrn Grundeis, den Mann, der Emil Tischbeins Geld gestohlen hatte, durch ganz Berlin zu verfolgen. Damals hatten nur wenige Kinder zu Hause Telefone. Der kleine Dienstag war daher nicht Teil der aktiven Verfolgungsjagd, sondern wurde vor dem Telefon des Hauptquartiers stationiert.

Erich Kästner war der Lieblingsautor meiner Kindheit. Noch immer faszinieren mich seine Geschichten sowie die hervorragenden Illustrationen von Walter Trier. Kästner war ein sozialistischer, antimilitaristischer, witziger und freundlicher Mann, der die Menschheit liebte. Seine Geschichten schildern die Abenteuer liebenswürdiger Charaktere, die sich zu der genauen Zeit und dem Ort der dunkelsten Stunde der Menschheit ereignen. Seine Bücher wurden 1933 in Berlin verbrannt, aber das schadete seinem Erfolg wenig. Vielleicht, weil er von den Leuten so bewundert wurde. Vielleicht, weil er vor, während und nach dem Zweiten Weltkrieg in Deutschland geblieben ist, weiter geschrieben hat und keinerlei Aspekte der grausamen Realität in seine Geschichten einfließen ließ. Viele seiner Bücher wurden ins Hebräische übersetzt. Nur beim „doppelten Lottchen“ wurde der deutsche Kontext herausgenommen. Die Namen der Hauptfiguren wurden zu „Lottie und Lisa“ geändert und die Handlung in die Schweiz verlegt.

Kästner blieb in Deutschland. Er sprach sich nicht gegen das Regime aus, er wanderte nicht aus. Man kann ihn dafür nicht verurteilen. Wer von uns, besonders im heutigen Israel, kann mit Sicherheit sagen, dass er anders handeln würde? Natürlich lässt es sich nicht vergleichen, und der Kontext ist anders usw. Es ist genau diese Komplexität, die mir einen Schimmer Glauben an die Menschheit schenkt und gleichzeitig meine Angst vor dem menschlichen Bösen und der Folgsamkeit auf beunruhigende Weise verstärkt.

Irit Abir

טלפון, ברלין.

מכשיר טלפון ישן, לא מצועצע ומקושט כמו הדגמים של תחילת המאה העשרים, ללא שיק של עיצוב שנות החמישים והשישים. דור ביניים, ענייני, פרקטי, ספרטני. גרמני.
ומיד אני מחייכת דווקא. אולי ליד מכשיר כזה בדיוק נרדם דינסטג הקטן? רשת שלמה של ילדים דלקה במשך יממה ברחבי ברלין אחרי גרונדייס הנכלולי, זה ששדד את כספו של אמיל טישביין ברכבת. רק למעט מהילדים היה אז טלפון בביתם, ובהם דינסטג הקטן, הילד היחיד שלא השתתף במרדף, אלא הוצב לשמש כחמ”ל מודיעין ותקשורת ליד המכשיר.
אריך קסטנר היה הסופר האהוב עליי ביותר בילדותי. כתיבתו מקסימה אותי גם כיום, ולא פחות מכך גם איוריו הנפלאים של וולטר טרייר. קסטנר היה אוהב אדם, סוציאליסט, אנטי-מלחמתי, שנון וטוב לב. כתיבתו מתארת הרפתקאות של דמויות מלבבות,המתרחשות באותו המקום ובאותה התקופה של השפל האנושי. ספריו נשרפו בכיכר בברלין כבר ב1933, אבל בו עצמו לא נגעו. אולי כי היה דמות אהובה כל כך בארצו, ואולי כי המשיך פשוט לחיות בגרמניה ולכתוב בה. לפני המלחמה, במהלכה, ואחריה, כשדבר מהמציאות לא השתרבב לכתיבתו. רבים מספריו תורגמו לעברית, ורק “אורה הכפולה” עבר ריכוך דה-גרמני בתקופה בה חשבו שיש לטשטש את ההקשר: העלילה הועברה לשוויץ, והשמות עוברתו.
קסטנר נשאר בגרמניה וכתב. הוא לא יצא נגד השלטונות, הוא לא היגר. אי אפשר לשפוט אותו. מי מאיתנו, בייחוד בישראל כיום, יכול להבטיח כי היה נוהג אחרת במקומו? וברור, הרי אי אפשר להשוות, והקונטקסט אחר. דווקא המורכבות הזאת מותירה אצלי שביב אמון במין האנושי, ובו בעת מחריפה בצורה בלתי נתפסת את מורכבות היכולת של הרוע וההשלמה האנושית.

Reply