Aba, 1991

3 thoughts on “Aba, 1991”

Yair Barak says:

May 14, 2018 at 2:22 pm

27 years ago, Your Living father was staring at the very dead Arena 
Now, The live arena is watching your very dead father. 
It is so quiet here, no marching sounds.
 I always thought Nuremberg can be seen only from above.

150,000 living people where carried by the grounds of the Zeppelin arena. 
Your lightweight father is carried by two single bricks.
 27 years ago the grass was too green –  The air was too clear. 
Now, Your father is standing no more 
The Terrace is so very empty

Reply
Aviv Livnat says:

November 2, 2018 at 11:38 am

דקונסטרוקציה [מעטפת סאונד] לאבא

בין הפוזיטיב והנגטיב אבא נותן לי את הגב. הוא נותן את הגב ומסתכל קדימה. מעשה אבות. אב נותן גב ומסתכל קדימה. בין ציר הגב וציר האופק, בין ה-X ל-Y נפתח מרחב סונורי מרובה תדרים ומתעתע. אני מסתכלת אחריו ורואה בלהות. הפנים אינם והוא ניצב על הבימה ודורש. הוא ניצב על הבימה ודורש ואיני שומעת ואיני רואה את הקולות. והמראות נשמעים והולכים למחוזות אפלים.
אב נותן גב ומסתכל קדימה ובציר נפתחת מעטפת המכרבלת אותי בלטיפות מאיימות.
ובמעטפת, אשכולות של צליל ענוג ומשקולות המאיימות לדרדר אותי מרחבת המדרגות אל הקהל הרב הבלתי נשמע. בכוחותי האחרונים הנדלים אני מתגלגלת אל המבנים המסודרים המבצבצים מתוך העשב הירוק ונאספת אל השורות המדויקות והנמרצות הצועדות בסד.
אבא בוהה אל המרחק ואני מנסה לסמן לו בקצות אצבעותי אך איני יכולה כלל להניען. הן נדבקו אל לחצן המצלמה. ואני צועדת ברחבה, המצלמה מטלטלת תלויה על צווארי, ואני מנסה לעשות סימנים קלים בפנים בכל פעם שנדמה לי כי יש אפשרות להבחין בי. איני יכולה לחלץ עצמי מהמבנה שמא אדרס במגפי הצועדים וכך נאלצת להרים את רגלי במקצבי המבנה ולהתמיד בתנועה.
כלואה בתוך המבנים המסודרים אני צועדת בתוך העשב ומנסה לצעוק לאבא.
אני מבקשת להניע את האצבעות על הלחצן בכל פעם שאני מגיעה לחזית הבימה. אולי אצליח להשתאות ולראות את פניו מקרוב והוא יזהה אותי הפעם. אני מנסה לאמר הנה אני! הבט לכיווני! אני לא הם! אני לא חלק מהם! אני נקלעתי לכאן בטעות! אני רוצה לצאת מכאן! ההשתאות הזו גורמת לצועדים במבנה לטלטל אותי ברגליים רומסות ומייד אני נאלצת להסתדר במבנה הקשיח ולהמשיך לנוע. אין זמן להשתהות מיותרת, הכל דופק כמו שעון. וכך, אני סובבת ברחבה, הדשא שורט קלות את פני ולכשאני מגיעה שוב לפני הבימה אני הפעם לוחצת על לחצן המצלמה. וכמו שאני מצלמת את הפנים של אבא בזמן אמת אני מקבלת אותו כל פעם מהגב והפנים קדימה.
ואני רוצה לאמר לו תזהר. שמא תתגלגל ותסחף גם אתה בין השורות המאיימות. אינך מבין את הסכנה הגדולה בה אנו נתונים!
והצעקה הגדולה שלי נעתקת ונשמעת ככאב רפאים.
ועוד סיבוב ועוד סיבוב. ואני נעה והוא עומד קפוא ודורש על הבימה. ועוד סיבוב וכוחותי הולכים אוזלים. והוא לא רואה. הוא כלל לא רואה אותי. ואני נצמדת למצלמה וממשיכה לצעוד. ואני מלפניו אבל בדרך לא מובנת – מאחוריו. והוא על הבימה ואני בדשא צועדת אך מאחוריו. והוא מבטו קדימה והוא נותן גב.

Reply
דנה אריאלי dana arieli says:

December 10, 2023 at 9:56 am

איך ייתכן ששכחתי?
איך ייתכן ששכחתי שצילמתי אותך שם, מאחור, במקום שבו ההוא עמד?
ואיך ייתכן שלא זכרתי איך היית לופת את הרצועה של התיק הקטנטן הזה על פרק כף היד?
וכמה אני מאושרת שאני זוכרת איך הרגיש מרקם הבד של החולצה הזאת ואת הריצ׳רץ’ שלה מקדימה, שלא רואים אותו בתצלום. וגם את נקודת החן האדמדמה ליד העין לא רואים, וגם את ציפורן האגודל שנשברה. טוב שלא רואים. זה שלי. ואני לא רוצה לחלוק את זה עם אף אחד אחר.

ואיך זה מצמרר להתבונן במנח הגוף שלך, שאני מאושרת להתבונן בו, ואותו אני דווקא זוכרת היטב. מצוין.
ואת השיער שלך, שנראה כאן בתמונה חלק יותר מכפי שהיה במציאות, ואת השביל בצד, שיכול אולי להזכיר את ההוא.

איך ייתכן ששכחתי?
שהיינו שם, יחד, ב-1991. הרי כבר למדתי אז היסטוריה, וכבר ידעתי על אלברט שפר, וכבר שוחחנו על זה באוטו המון פעמים בדרך להר הצופים. ואמרת לי שאתה חושב שזה קצת שאפתני לעשות דוקטורט גם על הנאצים וגם על הסובייטים, ואתה חושב שעדיף שאתמקד רק בנאצים. שבעיניך זה הרבה יותר מעניין. ואיך אהבתי את השיחות האלה אתך. רק אחרי שנים העזתי לכתוב ספר שביקש להשוות בין גרמניה הנאצית לברית המועצות לשעבר, ועד היום, בכל פעם שאני רואה את הכריכה שלו, שאסף עיצב, אני לא בטוחה מה היית אומר עליו, כי לא קראת אותו, כי כבר לא היית אז.

איך ייתכן ששכחתי?
את העצירה שלנו במרכז התיירים בנירנברג, את ריח הטחב הזה של העץ, שכנראה נרטב במים, בתוך הצריף הזה, שלא אוורר כראוי. ואיך היא לעגה לי, כששאלתי באנגלית, היכן על המפה נמצא מגרש צפלין.
ואיך חייכת כשנכנסתי לאוטו ואמרתי לך ש”היא משחקת אותה שהיא לא יודעת איפה זה”, ואמרת לי, ״אל תדאגי, אני אקח אותך לשם”. ואיך החנינו את האוטו ב״דרך הגדולה״, שאז עוד לא ידעתי שקוראים לה כך.

איך ייתכן ששכחתי?
שאתה עמדת בדיוק במקום שבו ההוא עמד, ובדיוק היכן שההוא עמד, והיכן בדיוק אני עמדתי, ואיזה מזל שמצאתי את הנגטיב הזה, ויכולתי להגדיל אותך, ולראות אותך, ולהרגיש שאני כמעט נוגעת בך, אבל לא.

איך ייתכן ששכחתי שהייתי אתך שם?

Reply