Berlin, 2009

4 thoughts on “Berlin, 2009”

יהודה בן ציון says:

June 1, 2018 at 10:22 am

האם השמיים הם אסונם של אצבעות הרגליים המנסות בנואשות לאחוז בקרקע? האם יש לשמיים קצוות שאפשר להחזיק בהם? האם תנועת השמיים היא תנועת הנפש אל תוך עצמה בבריחה,נואשת גם היא, מכאב הגוף? האם השאלה עצמה היא כניעה לטירוף האינסוף?

Reply
Talal Nayer says:

July 15, 2018 at 7:04 pm

“No one is free, even the birds are chained to the sky.”
– Bob Dylan

Reply
נטע גל-עצמון says:

August 2, 2018 at 9:06 am

שבתי הביתה מברלין לפני מספר ימים, לאחר שנים ארוכות בהן לא רציתי לבקר בה. האמנות משכה אותי לשם בכל זאת, והגעתי ברגשות מעורבים.
שוטטתי באזורים שונים בעיר במשך כמה ימים אינטנסיביים- מחלל אמנות אחד למשנהו. מוזיאונים, גלריות, סטודיות, אוספים פרטיים, אוספים ציבוריים, ביאנלה… ובין כל אלה מהדהדת בראשי ההיסטוריה האיומה של המקום הזה, בהקשרו של העם והמשפחה הרחוקה שלי.
נראה היה כי העיר המתחדשת מתרחקת ומתנתקת בכל תוקף מעברה. מדריכי תיירים מסבירים על ה”טרור הנאצי” כעל היסטוריה רחוקה, בגוף שלישי. חיפשתי את אנדרטת “הספרייה הריקה” של מיכה אולמן, אמן אהוב עלי במיוחד, אנדרטה שתחבר אולי בין המסע האמנותי שלי בעיר לבין מה שרציתי ופחדתי למצוא בה.
קבוצת תיירים גדולה, שעמדה מסביב למדריכה עליזה, סימנה לי את מקום המצאה של הספרייה הנחבאת בכיכר הגדולה, בעומדם מעליה. המדריכה דיברה על חשיבות חופש הביטוי, על פלורליזם, על משהו שקרה בברלין מזמן, על ידי אנשים שלא כיבדו ערכים אלה. השמש בהקה דרך הזכוכית של גג הספרייה הריקה ושיקפה את צלליותיהם של התיירים המיוזעים. היה צפוף ולא ניתן היה לראות מה מסתתר בתוך הבור.
ברלין 2018, כיכר בבל. בשנת 1933 שרפו במקום הזה כ 20,000 ספרים של אנשי רוח יהודים, של קומוניסטים, ליברלים ומתנגדי השלטון. בין היתר נשרפו כאן כתבים של זיגמונד פרויד, היינריך היינה, תומאס מאן, קרל מרקס ועוד רבים אחרים, וכל זאת כשברקע שרה מקהלת האס אס וקהל רב צופה ומריע.
על לוח מתכת קטן בקרבת מקום נכתב: “היתה זו רק הקדמה. במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בסוף גם בני אדם”. היינריך היינה, 1820
שותפותיי לנסיעה רצו להמשיך הלאה, להספיק להגיע למוזיאון לאמנות, לפני שייסגר;
נטע גל-עצמון היא אוצרת אמנות עכשווית עצמאית

Reply
Anastasiya Brusser says:

November 18, 2020 at 6:31 pm

חַלוֹן. חלון זכוכית ברצפת המדרכה. כל כך הרבה אנשים עוברים לידו מדי יום ואולי בכלל לא מבחינים בזה, אבל כשמצלמים אותו בתמונה, המבט בחלון זה משתנה. מי חשב שזה מסוגל לעורר כל כך הרבה מחשבות. כשאני מסתכל על התצלום הזה אני חושבת על השנה האחרונה בחיי בבלארוס. מוזר להבין שזו הייתה השנה האחרונה בחיי בארץ שבה נולדתי וחייתי שמונה עשרה שנה. כשחלמתי על עליה, נראה שהסתכלתי דרך החלון ודמיינתי מה יקרה לי אם אעבור לישראל. הייתי ילדה צעירה מאוד, הייתי רגילה לחיות על הכל מוכן, אמי דאגה להכל, בהחלט ניסיתי להבין איך העולם עובד ומה חשוב ומה לא חשוב, אבל יום שלי, בבוקר, היה עמוס בבית הספר, ואחר הצהריים, בבית ספר לאמנויות. ידעתי שאעבור לישראל, ולכן כל ההכנות שלי נקשרו אליה. עמיתים מסביב דיברו רק על הכנות לאוניברסיטה או לצבא (נערים שלא למדו באוניברסיטה), חלק מהבנות חשבו להתחתן (זו הנורמה, להתחתן אחרי הלימודים), אבל לי חיכה משהו גדול. קרוב יותר לסיום הלימודים, אני יחד עם אמי ואחותי הגדולה, חשבנו על מקצוע בשבילי, על פי כישורי – מעצבת פנים. כבר בבלארוס חיפשתי אוניברסיטה בישראל. בחרתי בצלאל, אבל לא ידעתי עברית ולא הצלחתי להבין שהמקצוע עליו חלמתי לא היה שם. בבלארוס, ביליתי הרבה בסוכנות היהודית, היינו נפגשים עם חברים בשבת וחולמים על עליה לישראל.
אני אוהבת לחלום, חלום שלעולם לא יתגשם, או שכן יתגשם ורצוי עכשיו, חלום על חיים אישיים אידיאליים שבהם אין ריבים. לחלום על ילדים תאומים, רצוי ילדה וילד, לחלום על משרד לעיצוב פנים שיופיע בפני עצמו ללא עלויות רגשיות, לחלום שאמי תגור בקרבתי. אפשר גם לדמיין איך זה קורה, לדמיין או לחלום – זה חשוב, חשוב כמו לשתות קפה בבוקר או לעשות ספורט.

Reply