Nürnberg, 2009

4 thoughts on “Nürnberg, 2009”

Amos N. Guiora says:

May 19, 2018 at 8:08 pm

Shoes.

Shoes are a critical—–and unimaginably painful—component of my parents Holocaust memories and experiences.

My mother was 12, hiding with my grandmother in Budapest when she twice taken to be shot; once in the courtyard of her apartment building, the second time near the Danube. While researching-writing my book, The Crime of Complicity: The Bystander in the Holocaust, http://crimeofcomplicity.com I visited both sites. The power of shoes—literally and symbolically– are brilliantly captured in the moving memorial, http://www.yadvashem.org/yv/en/education/newsletter/31/shoes.asp.
My late father survived two death marches in November, 1944 marching 136 km from Bor, Yugoslavia to Sophia, Bulgaria. He had one shirt, one pair of pants, and one pair of shoes. No socks, sweater, or coat.

To honor their experiences and memories, I chose this picture.

Reply
Harel Ben Nun says:

August 2, 2018 at 10:23 am

דיוקן עצמי עם בלרינות, נירנברג
  There’s no place like home 
There’s no place like home 
There’s no place like home  
עומדת מעל פיסת מתכת  כבדה, אוורירית, קרה מתחתיה רצף אדום אבסטרקטי אשר מעוות את תחושת הכבידה
נראה כאילו יושבת, מרימה רגליה קדימה אל גדר ברזל, והרחק באופק רואים שורות שורות של כיסאות
 יציע שראה שחורות
  ועדיין זוג הרגליים בנעליים האדומות
 כאילו מקיש עקב בעקב ומבקש מה שביקשו כה רבים על אדמה זו  
There’s no place like home
There’s no place like home
There’s no place like home 

Reply
Dana Naomy Mills says:

August 2, 2018 at 12:02 pm

You’re not in Kansas anymore, Dorothy

Nuremberg. Red shoes. Which shoes would be fitting for contemplating phantoms and the remains of dictatorships? Nuremberg is no Kansas. But red shoes are fitting for both.
Where and why do we unearth remains? The same objects that are enough motivation to wear our red shoes? Eyes follow from the contour of shoes to the horizon beyond the fence. Past and future become one essence. Red shoes are the door beyond the fence. Once, in a different photograph, one little girl with a small dog clicked her heels three times and left Kansas. These red shoes transport us elsewhere. But like Dorothy’s shoes, they help us think about the boundary between present, past, future.
 What are phantoms? Where do we find them? They can haunt us from our past, but they can bode badly about our future. Dictatorships are anything but remains. Their threat is very present. In red shoes one can cross many boundaries, but not all. This photograph reminds me of another story, told by a dear friend who was detained in Ben Gurion airport in Tel Aviv, as her red shoes were made in Palestine.

You’re not in Kansas anymore, Dorothy. The fear of the phantoms is present. The remains of past dictatorships haunt us and does not leave us. Those remains remind us of the way in which people like us treated their equals, unimaginable fear and suffering. This fear and suffering had led us to our being here, to become a free people in Zion and Jerusalem. But this fear and suffering also reminds us of what happens when we pose freedom of expression opposite loyalty; when on the eve of Holocaust Remembrance Day in Israel the Chief of Staff warns us of authoritarian tendencies and consequently the Prime Minister marks him as traitor.   
You are not in Kansas anymore, Dorothy. And once you have left there is no promise that dictatorships are a thing of the past. You must fight for the right to critique, to argue, to think, and mainly to resist. To resist those essences that infringe upon our democracies. Yes to red shoes that can cross boundaries, that allow to think, critique, travel back and forth, and to red shoes that enable making dictatorships—once and for all— a thing of the past.  

את כבר לא בקנזס, דורותי

נירנברג. נעליים אדומות. אילו נעליים מתאימות לחשוב על פנטומים ועל שרידי הדיקטטורות? נירנברג היא לא קנזס. אבל נעליים אדומות מתאימות לשתיהן.
היכן ומתי אנחנו מוצאים שרידים? אותם מושאים, שיָאים מספיק בשביל להוציא את הנעליים האדומות המשובחות מהמלתחה עבורם?
העיניים ממשיכות מקו המתווה של הנעליים אל מעבר לגדר. העבר והעתיד הופכים מהות אחת. נעליים אדומות הן הדלת מעבר לגדר. פעם, בתמונה אחרת, ילדה אחת עם כלב קטן נקשה ברגליה שלוש פעמים ועזבה את קנזס. הנעליים האדומות האלה מעבירות אותנו למקום אחר. אבל כמו דורותי, גם הן עוזרות לנו לחשוב על הגבול בין הווה, עבר, עתיד.
מהם פנטומים? היכן מוצאים אותם? הם יכולים לרדוף אותנו מן העבר, אבל הם גם יכולים לבשר רעות בנוגע לעתיד. דיקטטורות הן כל דבר חוץ משריד – האיום שלהן שריר וקיים. בנעליים אדומות אפשר לחצות גבולות רבים. אבל לא את כולם. התמונה מזכירה לי סיפור אחר על נעליים, שסיפרה לי חברה יקרה שעוכבה ארבע שעות בנמל התעופה בן-גוריון, שכן הנעליים האדומות שלה יוצרו בפלסטין.
דורותי, את כבר לא בקנזס. אימת הפנטום שרירה וקיימת.
שרידי הדיקטטורות של העבר רודפים אותנו ואינם נותנים מנוח. הם מזכירים לנו את האימה שאנשים כמונו יצרו עבור אלו השווים להם, פחד וסבל בלתי ניתנים לתיאור שהובילו לכך שאנחנו כאן, עם חופשי בציון וירושלים. אבל הם גם מזכירים לנו משהו אחר: מה קורה כשמציבים בחירה בין חופש ביטוי לביקורת ונאמנות; כשבערב יום השואה סגן הרמטכ”ל מזהיר מפני מגמות הפנטום שהוא מזהה, וכמענה, ראש הממשלה מזהיר אותנו מפני בגידה.
את כבר לא בקנזס, דורותי. ומרגע שעזבת – אין הבטחה שהדיקטטורה היא רק שריד מן העבר. אנחנו צריכים להילחם על הזכות לבקר, להתווכח, לחשוב, ובעיקר לומר לא. לא לאותן מהויות שמכרסמות את יסודות הדמוקרטיה. כן לנעליים אדומות שיכולות לחצות גבולות; שמאפשרות לחשוב, לבקר, לנסוע ולחזור. ולהפוך דיקטטורה לשריד מן העבר.

Reply
מיכל פז-קלפ says:

August 2, 2018 at 12:12 pm

התצלום הזה הזכיר לי מיד את נעליה האדומות של דורותי בגרסה ההוליוודית של “הקוסם מארץ עוץ”. האירוניה שבמפגש הזה סחררה אותי: מבחינות רבות, דורותי דומה מאוד לילדים היהודים שנלקחו למחנות ריכוז. גם היא, כמותם, הורחקה מביתה בשל יד אימתנית וחסרת לב, שבקור רוח (תרתי משמע) ניתקה אותה מהעולם המוכר לה ושלחה אותה למחוזות זרים ולא נודעים, מלאים מאבקים, רשע ועורמה, אך גם אומץ, טוב לב וחברות מצדם של אחים לצרה. דווקא הנעליים האדומות, הלקוחות מהסרט ההוליוודי, מבטיחות חלום זוהר של תמימות שבסופה תהילת עולם. אלא שבתצלום, הנעליים עומדות על סורג מתכת קר ומאיים ולא על אבנים צהובות, חמימות ומסבירות פנים. ובעולם שהן מובילות אליו איש אינו מתיימר להגשים משאלות. הדיסוננס שבפער הזה הותיר בי עצב עמוק על ילדות אבודה, על תמימות שנגזלה, על חלומות שנבזזו. התצלום הזה נגע בילדה ובאם שבי וטלטל את שתיהן.

Reply