Wannsee, 2009

One thought on “Wannsee, 2009”

טל ניב says:

August 2, 2018 at 12:06 pm

בסופו של דבר, בשורה התחתונה, האישה מחזיקה את המצלמה. והפסל הזה, שדנה אריאלי מביטה בו, העשוי בטעם מפוקפק, שצילמה בסתיו 2009 בווילה ונזה – נראה כמתחמצן בעודו מצולם. לא קפוא אלא מכחיל, מוריק ומזהיב. וערל – מגונה למראה. זווית הצילום גורמת לו להיות כזה מגונה, פתטי. לא נימול, בתנוחת “לשוח בגן”, ראשו תלתלי ברונזה. מהוהר ונוגה בפישוק רגליים, עיוור לעירומו, לכאורה. מי שעשה אותו יודע שעירומו מוצג לראווה. האם זה פסל ברונזה של ארנו ברקר? הפסל הרשמי של גרמניה הנאצית, שצולם עם היטלר ושפאר בפריז, על רקע מגדל אייפל ? שהיו לו עשרות עוזרים בסטודיו? שפיסל גברים בעירום, בפישוק, וכמה נשים בשכיבה? שחי מיולי 1900 ועד פברואר 1991, ופסליו נעשו מגונים יותר עם השנים? אולי זה פסל בסגנון ארנו ברקר? הוא “טבעי” באופן מוזר, כמו אמני רחוב שצובעים את עצמם בצבעי ברוזנה ונעמדים בכיכרות ללא תנועה. הוא מגעיל?
אריאלי מצלמת מעמדה של ידע – וכותבת, בין השאר בחיבור המעניין שלה “הפנטום הנאצי”, שהיא רואה במצלמה “מי שיכולה להציע שכבת הגנה מפני הדברים עצמם”. המצלמה – בעברית נקבה. זה לא רק עניין דקדוקי. אני חושבת שאריאלי אומרת את זה וכותבת את זה – ומתכוונת לזה, אבל גם מצלמת כמי שיודעת שהצילום אינו רק פנומנולוגיה. צילום הוא דחף. הפסל מעניין אותה באמת, לא רק משום שהיא יודעת שזו וילה ונזה. לא רק משום שהיא חוקרת “רליקס”, עצמים ושאריות, חפצים ומזכרות. העניין שלה בחפצים – כמו העניין העצום בהם, לדוגמה, בנובלת ההיסטוריה החלופית הגאונית של פיליפ ק’ דיק, “האיש במצודה הרמה” (שבה יפן וגרמניה שולטות בעולם) – הוא גם מסע בין קוטב המודעות העצמית לסגנונה על קשת אינטלקטואלית, לעבר הדחף לצלם, במובן הלא-מתווך שלו. אריאלי מצלמת את המסמנים של ההיסטוריה שהייתה – מצלמת את הידע על הדחף – להיות אמנית מבעד לשכבת הגנה. ולכן כשהיא מביטה בפסל הזה, היא לא מביטה רק באסתטיקה הוולגרית של ה”גבריות” הארית. היא מביטה בשאלה, למה היא מצלמת אותו מלמעלה? היא יודעת משהו על עצמה. הפָּסַּל יכול להיות כל אחד, ויכול להיות ארנו ברקר. הצלמת – היא אחת. הוא נער-גבר כללי, על פי רעיון, בגן בווילה ונזה. היא ה-מצלמת.
כי דנה אריאלי היא אישה. ואף שהיא מצלמת כאן אובייקט, ומאחורי תצלומה מחשבה – על הפנטום הנאצי, רוח הרפאים של השרידים, רוחו של אלברט שפאר, מפלצתיותו, המשאלה ליצור אדם-על, האסתטיקה הניאו-קלאסיציסטית הנאצית, המחקר שארך שנים, ותיאום פגישות עם משרד החוץ הגרמני, וידע בתולדות הצילום, ומודעות לעבודות של אסכולת דיסלדורף, מהזוג בכר ועד תומס שטרות – למרות, ובעקבות, ואחרי כל זה: אישה מתבוננת בנעוריו של גבר. במבושיו – ומבטה בהם כמו אובד, מתנתק ומתכסה בשמיכה.

Reply