Transparent Commemoration, Berlin, 2011

One thought on “Transparent Commemoration, Berlin, 2011”

ורד וינצקי-סרוסי says:

May 14, 2018 at 6:28 am

ההנצחה השקופה המוטבעת על קיר של בניין ברחוב וילהלם (או בגרמנית וילהלמשטראסה) אשר בברלין היא הנצחה בנאלית. מי שרוצה עוצרת וקוראת על הבניין, ואולי על הרחוב וההיסטוריה רבת השכבות שלו. ברלין עמוסה בהנצחה שקופה ולא שקופה, חגיגית ובנאלית. ברלין היא מֶכָּה בתחום של זיכרון קולקטיבי והנצחה. ובאמצעות התמונה הזאת, דווקא מהמקום הלא-בולט, השקוף, כפי שאריאלי מכנה אותו, עולה עוצמתה של ההנצחה הבנאלית, היום-יומית, השותקת, הממתינה, שהיא חלק מהרחוב, אבל נמצאת שם כל הזמן. מרחב ההנצחה הברלינאי מוכר בעיקר על שום האנדרטאות שלו, הישנות והחדשות, הבולטות למרחוק, המרגיעות את השיח הציבורי והמאפשרות אותו, כאלו שקשה להתעלם מהן. אבל לא פחות מעניינת וחשובה היא ההנצחה שתוכננה מלמעלה אבל לא נראית כזו, ולא נראית כמעט, לא מורגשת כמעט, ולא מודגשת כמעט, ולא חורצת בנוף ולא חוצה אותו אלא חיה אתו ואותו. וכך מתקיים לו העבר בינינו ברגעים קטנים, סטנדרטיים, שמתחבאים מאחורי שם של רחוב שאיש לא שם לב אליו וכל הילדים עוברים בו יום-יום בדרכם לבית הספר. ורק אם תפנה המורה את תשומת לבם ותאלץ אותם ללמוד ולכתוב על “השם של הרחוב שלהם” יקבלו השלט והשם וההיסטוריה משמעות. אבל אם השלט הבנאלי הזה לא היה שם – כל זה לא היה יכול לקרות. ואותו הדבר יקרה לבליטה המוזהבת על המדרכה בברלין, הקרויה “אבן-נגף”, ואף היא מציינת את האישה והאיש והמשפחה שגרו בבית כלשהו ונלקחו ממנו, הם פוטנציאל לעבודות זיכרון שתיעשה על ידי העוברות בדרך, המורידות ראש או נתקלות במרצפת הזהובה, השונה משהו, הבנאלית מצד אחד וייחודית מצד אחר. הנצחה שהיא חלק מהמדרכה. וכך גם תמונת אריאלי את וילהלמשטראסה, בתמונה שקופה וקטנה על קיר גדול ברחוב שנושא היסטוריה. מאחורי הבנאליה, היום-יומיות, הכאילו-כלום, עומדים סוכני וסוכנות זיכרון שלא פעם עמלו קשה בניסיון לשכנע את העירייה, את הממשלה, את דיירי הרחוב ועוד רבים שיסכימו להטביע את חותם העבר במרחב שלהם. כוחה של ההנצחה הזאת הוא בדיוק בעובדה שמחד גיסא היא קובעת עובדה ומאידך גיסא היא נעלמת ונאלמת. ההנצחה השקופה היא לא יום זיכרון עם טקס וצפירה המכפיף את הגוף ואת הנפש. ההנצחה השקופה מחכה שמישהו יפנה אליה, ישאל ויתעניין. אבל אם היא לא הייתה שם – אז היא לא הייתה מעוררת סקרנות, ואז השאלה לא הייתה נשאלת והתשובה לא הייתה ניתנת. ההנצחה השקופה היא פסיבית אבל טומנת בחובה את כל הפוטנציאל שבעולם להפוך לאקטיבית, לרכז סביבה קהל ועניין וסיפור. היא לא מאיימת אבל היא שם. היא טריגר לסיפור ולידע ולהכרה, ואחר כך גם להמשכם של החיים ברחוב.
אם אדם או אירוע או רעיון נותר כהנצחה שקופה, אז אולי הזיכרון בדרכו לארכיון או לבית הקברות של ההיסטוריה. ועדיין, בבחירה שבין הכלום לבנאליה, נבחר בבנאליה, בהנצחה השקופה, כי היא בעלת פוטנציאל. היא כמו שעון מעורר הממתין בדריכות לצלצול, להשכמה, ויש שיאמרו שהיא כמו פצצה מתקתקת.
הנצחה פורמלית ולא פורמלית, חגיגית ובנאלית, יוצרות יחד מציאות הנצחתית מורכבת. כל אחת משתי צורות ההנצחה אינה קבועה או הנצחתית כלשעצמה. כל אחת מהן יכולה להפוך לבנאלית או לחגיגית. כל אחת מהן יכולה לאבד את הקהל שלה ולהישכח או לזכות בקהל חדש ולהיזכר.
בסופו של דבר, החיים שלנו וההבנה שלהם מושפעים מרגעים פורמליים ולא-פורמליים, ממקומות מיוחדים ובנאליים, מהנצחות שקופות ולא-שקופות. הבנת הדרך שבה אנחנו יודעים את העבר וחושבים על הווה והעתיד מבקשת מבט מקרוב גם בהנצחות שקופות, בדיוק כמו התמונה בווילהלמשטראסה, ברלין.

ירושלים ורמת גן, 2016

Reply