Dachau’s Gate, 1984

9 thoughts on “Dachau’s Gate, 1984”

Moshe Sluhovsky says:

May 29, 2018 at 4:46 am

So many good intentions were put into this sign. The person who wrote it made sure that the closure is announced in the four major Western European languages. The penmanship is clear. The scotch tape was cut with scissors and not torn, for example, with a bureaucrat’s teeth. There is even an exclamation mark.
Was the sign glued to the gate due to some emergency that required a dramatic last-minute change and was to cause immense disappointment to the German-, English-, French- and Italian-speaking tourists who travelled all the way from Munich, excited to spend a few hours in a concentration camp? Or is it a sign that is put up once a week, say on Monday morning, simply a reminder of the routine closure due to the obligation to tidy up the camp in preparation for another busy week? Was the sign written the morning it was put up or is it being kept in a drawer, together with other paraphernalia that guarantee the smooth running of the camp (bus schedules, paper clips, lost and found items, a sharpener, and anti anxiety pills)?
And yet, what does the exclamation mark exclaims? Beware? Back off? The unnecessary exclamation mark, I suggest, rather than preventing us from entering the forbidden zone, is our entry into the gist of this sign. Unintentionally, I assume, the good intentions of the bureaucrat who put up the Geshclossen sign tell us more that he or she intended to convey when blocking us from entering the camp. This simple sign indicates a complete touristization and routinization of mass murder and incarceration, of cruelty and violence, of the inability of the perpetrators to comprehend the universe of the victims. It is a well-intended de-bureaucratization of death and torture. In other words, this innocent sigh – and it really is innocent – is a miniscule reenactment of the drama the camp itself no longer performs.

Moshe Sluhovsky

So viele gute Absichten stecken in diesem Schild. Die Person, die es schrieb, stellte sicher, dass die Schließung in den vier großen westeuropäischen Sprachen angekündigt wird. Die Handschrift ist deutlich. Das Klebeband wurde mit einer Schere abgeschnitten und nicht z. B. mit den Zähnen eines Bürokraten abgerissen. Sogar ein Ausrufezeichen ist da.

Wurde das Schild ans Tor geklebt aufgrund eines Notfalls, der eine dramatische Änderung in letzter Minute erforderte und große Enttäuschung auslöste bei den deutsch-, englisch-, französisch- und italienischsprachigen Touristen, die den ganzen Weg von München angereist waren und sich darauf freuten, ein paar Stunden im Konzentrationslager zu verbringen?

Oder ist es ein Schild, das jede Woche aufgestellt wird, etwa am Montagmorgen, bloß eine Erinnerung an die routinemäßige Schließung aus der Pflicht heraus, das Lager in Vorbereitung auf eine weitere geschäftige Woche aufzuräumen? Wurde das Schild an dem Morgen geschrieben, an dem es aufgehängt wurde, oder wird es in einer Schublade aufbewahrt, zusammen mit anderen Utensilien, die den reibungslosen Betrieb des Lagers gewährleisten (Busfahrpläne, Büroklammern, Fundsachen, ein Bleistiftspitzer und Tabletten gegen Ängste)?

Und was ruft das Ausrufezeichen aus? Vorsicht? Verschwinde? Ich würde sagen, statt uns davon abzuhalten, die verbotene Zone zu betreten, dient uns das unnötige Ausrufezeichen als Eintrittspunkt in die Kernaussage dieses Schildes.
Die guten Absichten des Bürokraten, der das Geschlossen-Schild aufgehängt hat, sagen mehr aus, als er oder sie beabsichtigt hatte.

Dieses einfache Schild deutet hin auf eine vollständige Touristisierung und Routinisierung von Massenmord und Inhaftierung, von Grausamkeit und Gewalt, sowie auf die Unfähigkeit der Täter, das Universum der Opfer zu begreifen. Es ist eine gut gemeinte Entbürokratisierung von Tod und Folter. Mit anderen Worten, dieser unschuldige Seufzer – und er ist wirklich unschuldig – ist eine winzige Nachstellung des Dramas, das das Lager selbst nicht mehr aufführt.

Moshe Sluhovsky

Reply
Beatrice Jöger says:

June 11, 2018 at 11:56 am

A very ironic way of expressing (a change of?) a schedule. The KZ it is closed FOR EVER! (hopefully). As always, no matter how much attention one pays to make an announcement, it is rarely that the communication is perfect for both sides. Leaves a lot to the interpretation of the reader… Although in four languages….

Reply
Anonymous - Altonale 20, Hamburg says:

June 17, 2018 at 7:44 pm

Ein KZ ist niemals geschlossen…

Reply
Moshe Zuckermann says:

June 20, 2018 at 8:10 pm

Das Photo liess in mir eine allgemeine Assoziation aufkommen, die ich vor einigen Jahren mit folgenden Worten zusammenfasste:
Der Fetischcharakter der Ware weist mehr Facetten auf, als von Marx vermutet: Vom alkoholfreien Getränk, das als „Taste of Life“, bis hin zum Horrorereignis, das als Vorschauclip der Ware „Nachrichten“ vermarktet wird, scheint es, als gebe es nichts mehr, was dem heteronomen Attribuierungskarneval der Ware als Ware zu entkommen vermöchte. Gesteigert noch, seitdem eine Ware zur Voraussetzung der Fetischisierung einer anderen geworden ist. Bei der Wiederholungssendung der amerikanischen TV-Serie „Holocaust“ in den 1990er Jahren erklang die den Zuschauern suggerierte Ansage vor der Werbepause: „Don’t go away, Holocaust’ will be back.“

Reply
D. Heinrich says:

July 17, 2018 at 10:41 pm

Der Begriff KZ – Konzentrationslager wird abgekoppelt von seinem Sinngehalt benutzt. Korrekt müsste es heißen: KZ Gedenkstätte. Die Person, die den Text für dieses Schild schrieb, arbeitet vermutlich dort. Es ist der Arbeitsplatz. Etwas Alltägliches. Es scheint nicht empfunden zu werden, was an diesem Ort an unfassbarem Grauen geschehen ist. “Das KZ hat heute geschlossen.” Die Realität damals hatte keinen Tag der Unterbrechung von Gewalt, Unmenschlichkeit und Entgleisung.

Reply
רועי רייכרט says:

August 2, 2018 at 2:01 pm

<

p dir=”rtl” style=”text-align: right;”>  1. התצלום מעלה לכאורה שני רצונות מנוגדים: הרצון לצחוק מחד גיסא, ותחושת האשם על כך מאידך גיסא. יש שיגידו שאין זה מכובד ויאה לצחוק על נושאים רציניים כאלה. חוויתי את אותה הדילמה בתור ילד, כאשר מישהו היה מספר בדיחת שואה בחצר בית הספר. ואני בתגובה לא ידעתי אם לצחוק או לדרוש את עלבונם של ששת המליונים בצורה של “כאפה” מצלצלת. בסופו של דבר גבר הרצון לשמוע דבר מצחיק, ולימים אף היה לי אוסף בדיחות שואה שרובן לא צולחות את מבחן הזמן (הסיבה האמיתית להתאבדותו של היטלר הייתה חשבון הגז שלו).

2. לפני כמה שנים נסעתי לאוסטריה על מנת להשתתף בקורס קיץ בגרמנית. נדמה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שלא רק שהייתי הישראלי היחיד בפורום כלשהו, אלא גם היהודי היחיד. באחת ההפסקות נודע הדבר לשאר הסטודנטים, שרובם היו ממדינות מרכז ומזרח אירופה. סטודנטית אחת סיפרה בדיחה על יהודים בגטו, שגם לאחר כמה ניסיונות לא הצלחתי להבין אותה – משהו על איך הצליחו היהודים הערמומיים לעבוד על קצין האס.אס. ולחמוק מהמוות – אבל בקרבי הרגשתי לא טוב. “לי מותר”, חשבתי, “מי זו בכלל הפולנייה האנטישמית הזאת שתספר בדיחות כאלה?”. אולי זה בכל זאת היה עדיין “מוקדם מדי”. באחד הפרקים הידועים של “סיינפלד” ישנה דמות של רופא שיניים שמתגייר על מנת שיוכל לספר בדיחות על יהודים, ובארה”ב, אם מישהו מספר בדיחה על אסון שקרה או אדם שמת ואינו זוכה בקיתונות צחוק בתגובה, הוא ישאל: too soon?

3. פעם אזרתי אומץ ושאלתי את סבתא שלי אם “שמה” היה חוש הומור, אם אנשים צחקו אחד עם/על השני. “בטח”, היא ענתה, והתחילה לפזם שיר ביידיש שהיו שרים על המוזלמנים שהסתובבו במחנות, “זה מה שהחזיק אותנו בחיים. רק במקום אחד לא היה הומור – באושוויץ”. “מה זה אומר?” – התעקשתי – “ששנתיים לא צחקת?”. “כן”, ענתה, “ולמעשה עד היום אני לא ממש צוחקת. אמרתי לך פעם; ‘אנחנו’ לא חיים – אנחנו קיימים”.

4. בצחוק יש משהו חתרני, ולכן – מסוכן. החתרנות שבצחוק נובעת מכך שלא תמיד ברור מנין הוא באמת נובע: מלעג או משנינה, מהערכה של כישרון או מרצון לבזות מישהו. בבדיחות פרטיות העניין גובר ואפילו נהיה מחתרתי. המורה תשאל בחשדנות ובכעס את התלמידים: “מה מצחיק פה? [השאלה “מה עצוב פה?” כמעט אף פעם לא נשאלת] ספרו לי, שגם אני אצחק”. אסור “לעשות צחוק” מאנשים אחרים, שכן זו הפרה של הצו הקטגורי – האדם שצוחקים לו כבר אינו תכלית כשלעצמו, ומורד לדרגת אמצעי גרידא לסיפוק הדחפים שלנו. אגב כך אנו שוללים את אנושיותו, בבחינת “אתם מתלוצצים על חשבוני”.

5. בפרפראזה על אדורנו, אנו יכולים לשאול: האם זה ברברי להריץ דאחקות אחרי אושוויץ?</p>

6. אבל בצחוק יש גם משהו אנושי, והרצון לצחוק יכול להיות דחף רב עוצמה. הרצון לצחוק יכול לגבור על רצונות רבים אחרים. אדם שאינו צוחק דומה לרובוט בעינינו; הוא קיים, אבל הוא לא חי. מבחינה היסטורית, חוש ההומור מפותח אצל קבוצות מיעוט בחברה יותר מאצל הרוב.

7. התצלום ממחיש שלגרמנים אין חוש הומור.

8. מארקס כתב ש”השלב האחרון של כל דמות היסטורית עולמית הוא הקומדיה”. תחילה האנושות מעמידה את גיבוריה באור טראגי, ואחר כך באור מגוחך. כמו אלי יוון בטרגדיה “פרומתיאוס הכבול” מאת אייסכילוס, שאחר כך הושמו ללעג ולקלס בדיאלוגים של לוקיאנוס. “מדוע חייבת ההיסטוריה ללכת בדרך זו?”, מארקס שואל, ומשיב: “על מנת שתיפרד האנושות מעברה בשמחה”.
בחזרה לדילמה. אם כן, הצחוק מעמיד אותנו בפני דילמה מוסרית: אנו רוצים לצחוק על מנת שנוכל להמשיך בחיינו, אבל לכשנעשה זאת, לא נוכל לחזור לאחור. הצחוק מבטא פרידה ממשהו לבלי שוב, והרי איך נוכל להתייחס למשהו ברצינות אחרי שצחקנו עליו?

9. מה הדבר האחרון שכתוב ביומן של אנה פרנק?

״רק רגע, דופקים בדלת”.

Reply
Anonymous says:

August 16, 2018 at 9:52 am

unterschiedlichste Assoziationen erscheinen bei diesem wahrscheinlich absichtslos
hergestellten “Sinn” bizarr es erinnert mich auch an den “Lokalfotografen” Asmus Keulsel
bin gleich zurück ” Fenster eines Bestsellers, in dem eine Urne stand

Reply
omer says:

April 8, 2021 at 11:30 am

סימני הקריאה מלחיצים.
הם מכניסים אותי למצב רוח לחוץ.

Reply
נדב גולדברג says:

May 27, 2023 at 2:51 pm

שער הכניסה למחנה הריכוז דכאו צולם באפריל 1984. כמעט 40 שנה חלפו מאז. אל השער מחובר פתק ועליו כתוב בגרמנית, אנגלית, צרפתית ואיטלקית “מחנה הריכוז סגור היום”
בדכאו היה מחנה ריכוז ולא מחנה השמדה. נהרגו בו 30,000 אסירים בעיקר בשל תנאי המחיה המחפירים שהיו במחנה. את גופות האסירים נהגו לשרוף במשרפות שמחוץ למחנה. לעיתים היו עורמים את הגופות או זורקים לתוך קרונות רכבת. אף כי היו בדכאו תאי גזים לא נעשה בהם שימוש.
במחנה נכלאו בתחילה בעיקר אסירים פוליטיים ויהודים. בהמשך הורחבו סוגי הנכלאים וכללו גם חיילים ממדינות אחרות, מי שהוגדרו כאויבי המדינה כמו סוציאליסטים וקומוניסטים וגם חולי נפש, אנשים עם פיגור, ועוד.
האסירים חולקו לקטגוריות בהתאם לרמת הפשיעה. אסירים פוליטיים סומנו בטלאי אדום, ואילו פושעים מקצועיים סומנו בטלאי ירוק. אסירים בינלאומיים סומנו בטלאי חום, אנשים שהוגדרו אנטי סוציאליים סומנו בטלאי שחור, עדי יהוה סומנו בטלאי סגול, הומוסקסואלים בטלאי ורוד.
היהודים הוכרחו לסמן עצמם בטלאי צהוב, מזהמי הגזע סומנו בטלאי שחור, מהגרים סומנו בטלאי כחול, בעלי פיגור שכלי סומנו בסרט לבן שעליו נכתב Blöd (אידיוט).
כמו בשאר המחנות גם בדכאו נערכו ניסויים רפואיים בבני אדם. מקצתם עסקו בדרכים לחסן כנגד מחלת המלריה: אסירים בריאים הודבקו במלריה באמצעות עקיצות יתושים או זריקות של בלוטות יתושים. למעלה מאלף איש השתתפו בניסוי הזה ורבים מצאו את מותם.
בדכאו התקיימו גם ניסויים שבחנו את השימוש בתאי לחץ. הם דימו מחסור בחמצן בגובה של 68,000 רגל (הגובה המרבי של המטוסים באותה תקופה). הניסויים הללו נערכו לבקשת הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני שהיה באותה תקופה אחד החיילות החזקים בעולם). הניסויים שנערכו על-ידי ד”ר זיגפריד וד“ר האנס רומברג, נועדו לבחון מהי יכולת הישרדות של הגוף האנושי לצורכי מילוט בגובה של 15 ואף 21 ק״מ מעל לפני הקרקע. בניסוי נהרגו 80-70 אנשים ועשרות אנשים אחרים איבדו את הכרתם.
גם ניסוים במים מלוחים לעומת מי שתייה רגילים התקיימו בדכאו. קורבנות הניסוי הוצמאו והורעבו על יד ד”ק הרמן בקר פרייזנג וצוותו.
ב-29.4.1945 נערך טבח דכאו שבו נרצחו חיילי הצבא הגרמני, הוורמאכט, ובכללל זה גם חיילים של האס. אס. על ידי חיילים אמריקאים מדיוויזיית הרגלים ה-45. החיילים שהזדעזעו מהמראות הקשים הוציאו אותם להורג כאקט של נקמה. השומרים של המחנה חוסלו על ידי אסירים באמצעות אביזרים חדים כגון ברזלים וגרזנים. כ-346 – 520 גרמנים נרצחו כך על פי הערכות.
כיום, מי שמבקר במחנה הריכוז דכאו, ימצא אותו פתוח בכל ימות השנה בין השעות 9:00 עד 17:00. זאת פרט ל-24-26 בדצמבר. הביקור אינו כרוך בעלויות ואין צורך בהרשמה מראש.

נדב גולדברג

ח׳13, הריאלי בחיפה

Reply