Matthausen, 2009

2 thoughts on “Matthausen, 2009”

Arie Berkovitz says:

August 2, 2018 at 10:37 am

כתמי הטיח המקולף שנראה כמו דם מרוח על הקיר בצריף מס’ 1 מקבלים מנעד רחב של משמעויות, בייחוד בפרספקטיבה של זמן ואקטואליה מקומית ובין-לאומית.  בזיכרון הקולקטיבי, המראה המיוחד הזה כשלצדו הטקסט “צריף מס’ 1, מטהאוזן”, מעורר הקשרים מזעזעים, רצח והתעללות לא אנושית בתקופת השואה.  עם זאת, אותו הדימוי בתקופתנו מעורר קונוטציות אקטואליות של טרור, של אלימות חברתית ולאומית. האירועים האלימים שהורגלנו להם בחלוף הזמן גורמים לנוכח מראה כזה לסוג של אדישות רגשית לצד התייחסות צורנית, מעין אסתטיקה של אלימות. קשה להתעלם מהפורמט, הצורה והקומפוזיציה של התצלום. קשה גם להתעלם מאזכורים אמנותיים דוגמת המופשט האקספרסיבי או עבודות אמנות של יוזף בויס הגרמני ומשה גרשוני הישראלי, שכתמים אדומים ספוגים על נייר או בד, חריטות ומריחות ידניות הם חלק אינטגרלי מעבודותיהם, ומהווים חלק מהשפה האמנותית שמיוצגת במגוון עבודות גוף ומיצג . אם כך, המבט בתצלום הוא אמביוולנטי. אמנם הוא מתחיל בצריף מס’ 1 במטהאוזן, אבל זוכה לעצמאות רגשית ויצירתית, עד שהוא עומד בפני עצמו כחלק מעולם התרבות המערבית. מה שאמור לזעזע הופך אסתטי ונמדד במושגים של יופי ואמירה אמנותית . 

Reply
יאיר ברק says:

August 14, 2018 at 7:48 am

לצלם את הבלתי ניתן לייצוג

ב-1977 אמרה סוזן סונטאג על תצלומי השואה שהם בבחינת אפיפניה של שלילה, התגלות. לטענתה הם כה מזעזעים עד שניתן לחלק את חייה לשניים – לפני המפגש עמם ולאחריו. לאלו מאתנו שלא היו שם, התצלומים מאושוויץ, דכאו וברגן בלזן הם הייצוג המוחשי ביותר של הזוועה שאינה ניתנת לייצוג (לצד העדויות בגוף ראשון, כמובן).

דנה אריאלי אינה מצלמת את השואה. היא מצלמת מערכות ייצוג של תיירות שואה – חפצים אישיים במוזיאון, אנדרטאות, שחזור תאי הגזים וצריפי האסירים. צילום שמנסה לספר את הנרטיב באמצעות מנגנוני ההנצחה של ״האתר״. הרעיון להפוך את המחנות למוזיאונים עלה סמוך לתום המלחמה. מוזיאון אושוויץ הוקם רשמית ב-1947, אך הגישה של המבקרים לסיפור ההיסטורי באמצעות שילוט וטקסטים וההתייחסות הקונקרטית ל״סיפור היהודי״ הבשילו רק בשנות ה-70. מאז נפתחו מחנות הריכוז וההשמדה לקהל הרחב הפך הביקור בהם לחוויה המוחשית והעוצמתית ביותר.

היכולת לצעוד בעקבות הקרבנות ולשהות בחללי כליאתם והשמדתם קירבה מיליונים, יהודים ולא-יהודים, אל מה שהוגדר כ״בלתי נתפס״ והפכה אותו למוחשי, לפחות לכאורה.

אריאלי מצלמת את הזמן ההיסטורי של האתר. מצלמתה מחפשת את הדימוי של הזמן ״ההוא״, כניסיון מאגי להפוך את המצלמה למכונת זמן. גם כאשר מצלמתה מופנית אל המוזיאון כמושא – היא בוחנת באמצעותה את מושג הזיכרון ואת סוכניו החזותיים. רק לעיתים נדירות היא מצלמת את הזמן האקטואלי. מעניין לחשוב על התצלומים בתערוכה אל מול מיליוני התצלומים הנאספים במסגרת מסעות קבוצתיים בפולין. לעתים קרובות מצאי התצלומים של אריאלי חופף את התצלומים המצויים באלבומי המסעות: ערמות הרכוש האישי, תאי הגזים, רציפי הרכבת – כל אלו צולמו לעייפה בעשרים השנים האחרונות, אך מבטה של אריאלי מופעל מתוך מודעות לאנתולוגיה של דימויי אושוויץ ופועל כמערך של הסדרה שנייה של הראייה ושל אופני הייצוג. זו מעין הכלאה של הנרטיב ההיסטורי, מחד גיסא, עם הפנמה של השיח ביקורתי על אודות מורשת השואה, מאידך גיסא.

שפת הצילום של אריאלי מייצגת מבט שהחל בצילום הגרמני של שנות ה-20 וחווה רנסנס בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת. זה צילום מרוחק במידת-מה וביקורתי, בעל מבנה אינדקסלי וסגנון מאופק. הדימויים אינם אמוציונליים במיוחד, ושורה בהם מידה כלשהי של קרירות. המפגש בין הצילום המאופק למושאיו הדרמטיים יוצר מתח בלתי פתור ומעמיד את הצופה בעמדה לא פשוטה. הנה, ייצוגי הנורא מכול מופיעים למולו ללא העיטור המוזיקלי וללא הפאתוס הנלווה שהוא מורגל אליהם.

בניגוד מוחלט ותהומי לתצלומים שנחשפו ב-1945 עם תום המלחמה וחשפו טפח מן הזוועה שהתחוללה באירופה, אין בתצלומי המחנות העכשוויים דבר וחצי דבר מזעזע כשלעצמו. תצלומי מסילות רכבת, מגדלי שמירה, צריפים ישנים וקירות בלים אינם דימויים של זוועה. האימה גלומה בידע המובנה בתוך מלאכת הקריאה של הדימויים. אדם שאינו נושא את הידע האישי (או הקולקטיבי) על אודות מלחמת העולם השנייה לא יחוש מול הדימויים האלה שום קושי. החוויה המצמררת הטמונה בצפייה בקיר השרוט שמצלמת אריאלי נעוצה כולה בהיכרות שלנו עם מה שאינו נמצא בתצלום, עם כל מה שהתצלום אינו מסוגל להכיל. במובן זה, התצלומים שלה הם קודם כול דימויו של ההעדר, של מה שלא ניתן עוד לצילום, ורק לאחר מכן הם דימויים של נוכחות. לבסוף, אלו תצלומים של מסמנים וייצוגים שהם בבחינת עקבה ושריד למה שאינו קיים.

Reply