Auschwitz, 2015

7 thoughts on “Auschwitz, 2015”

Ory Bartal says:

July 6, 2018 at 6:53 am

Shoes

From a distance, it looks like a nature photograph, a blanket of fallen leaves of undetermined origin, evoking the autumnal melancholy. Some of the leaves have already turned brown and dry while other are still red, waiting to wither. At a closer look, and in conjunction with the exhibition’s title, the fallen leaves turn out to be the shoes of the victims murdered at Auschwitz concentration camp. Work shoes, sneakers, high heels, dress shoes, and sandals, overflowing beyond the capacity of the frame to contain them. Glimpses of red shoes and pink sandals serve as reminders of the last drops of joy and passion. There are not too many objects that can tell a story quite like shoes. From time immemorial, they appear at the heart of many tales – the removal of Moses’s shoes before the Burning Bush as a representation of the tension between the sacred and the mundane, Perseus’s winged sandals as a representation of heroism and triumph, Cinderella’s glass slippers as a representation of the singularity of ideal love, or Dorothy’s shoes as an American icon that stands for the importance of home and family. The shoes in Arieli’s photographs also hold countless stories that represent the life pulse of the victims. In contrast to the uniform worn by the prisoners, these shoes are personal and their style points to the wearer’s individual identity, including socio-economic status, perceptions, preferences, and gender. More importantly, the shoes maintain the footprint, shape, and volume of the feet of the person who wore them, thus manifesting the private empty space that their absent owners had left behind. Through the direct gaze of the personal space and footprint left by each victim, the photograph stresses the gap between history and memory. Memory is personal, subjective, and changes over time, and so, it does not always have a place in the historical narrative that presents the facts as though they stand in their own right. Auschwitz, where the photograph was taken, has been etched in human consciousness as a historical story of mythical proportions, gaining the status of the quintessential metaphor and prototype of human pain. This metaphor has often veiled personal stories and memories, as these were experienced by the people who lived through them. Remarkably, this photograph manages to simultaneously express both these personal stories and the historical narrative. The photograph reminds us that myth is comprised of the human life stories of individuals – one in black work shoes and the other in red slippers. Each of the shoes came from a different country, walked through many places, and heard numerous stories. With the little details that we identify in the photograph, Arieli presents personal memories as agents that expand and elaborate the historical story, making it more accessible. However, her choice of frame, which manifests the inability to grasp all the shoes, reminds us of the human inability to grasp all the stories, memories, desires, and social relationships of each of the people who wore them, pulling us from the private memories to the historical meta story. The story of the treeless forest, marked by the fallen leaves.

Reply
Michal Aharony says:

July 23, 2018 at 7:13 pm

אם נספור את כל הצעדים של הילדים והמבוגרים שצעדו בנעליים האלה, בטח נוכל להגיע ברגל מאושוויץ לכיכר דיזינגוף. אבל לא נגיע, כי הם לא הלכו יותר. “קשרו את השרוכים של שתי הנעליים יחד, כדי שלא ילכו לכם לאיבוד ותוכלו למצוא אותם כשתסיימו להתקלח”. זה מה ששמעו הקורבנות דקות לפני כניסתם לתאי הגז. אני מניחה שאחוז גבוה מהם קשרו את השרוכים. למה שלא יקשרו בעצם?
“מסע לפולין”, כיתה י”א, גיל 17. אחת התמונות שנצרבו לי בתודעה ובזיכרון היא התמונה הזאת של ערימות הנעליים. פרצי בכי שלי ושל בנות כיתתי אל מול הנעליים, ואח”כ השיער הגזוז והמזוודות והכפיות והמזלגות. ערימות של שערות גזוזות אי אפשר באמת להכיל או להבין. אבל הנעליים, הנעליים היו הכי נוראות מהכל, הכי מוחשיות. כמה נעליים יש בתמונה הזאת? אף פעם לא הייתי חזקה באומדנים. 300? 400? אלפים? בטח מעבר לגבולות התמונה יש עוד מאות נעליים שלא נכנסו לפריים. נעליים חומות, מרופטות, בנות 70 פלוס. ופה ושם מבצבץ לו איזה זוג אדום, כמו השמלה ב”רשימת שינדלר”. הרבה נעלי בובה, מעט נעליים עם עקב. עוצמת את העיניים ורואה את הילדים עומדים צמודים לאימהות שלהם, ברגליים יחפות, בקור.
בביקור האחרון שלי בברלין קניתי שני זוגות נעליים של Joseph Seibel , מישהי בארץ המליצה לי עליהן. תוצרת גרמניה, הכי נוח בעולם. סנדלים שחורים ונעלי בובה, ורודות-אדומות, כמו הזוג בקדמת התמונה במרכז.

Reply
Hamutal Wachtel-Menasheof says:

October 12, 2018 at 1:46 pm

בימים עברו נהגו לקבור אנשים עם חפציהם האישיים שישמשו להם בעולם הבא למלבוש, לקישוט, לפרנסה ולהגנה. הנעליים, שהוכנו ביד אמן, ותוקנו וטולאו ומורקו ושומנו. ששרוכיהן התבלו והוחלפו חליפות, שנשאו בזכרונן את הֶבְלוֹ וסחי גופו הייחודי של בעליהן. שסולייתן השתפשפה במקומות בו דרך או דרכה, ועורן לבש בליטות ושקעים, וסדקים וחורים שנוצרו מנטיית הגוף, וממידת הלחץ, מגרירת הרגליים, וריצתן, ממידת כובדו של בעליהן, וזקנתו או נעוריו. הנעליים הללו מוצגות בערימה. כפי שנלקחו והוחרמו, כפי שנמצאו. ערימת עורות וסוליות כערימות הגופים האלמונים על הפלטפורמות ובבורות ובכל מקום שתפסה אותן עין המצלמה והביאה אותם כך לתודעתנו. עורות מצומקים על עצמות או על סוליות, מרכיבים סילואטה של זוועה.
הן לא באמת חסרות זהות, הנעליים. הן לא רק ייצוג או דימוי או המחשה. כל אחת מהן מחזיקה בתוכה נשמה קטנה. מחזיקה ולא משחררת. הייתי רוצה לקבור את כל הנעליים הללו באדמה. ולכסות בכיתוב: “כאן נטמנו נעליהם של נשים וגברים, ילדים, זקנים וטף לאין מספר. יהי זכרם ברוך, תהי מנוחתם עדן, ונשמתם צרורה בצרור החיים”. אולי אז תבוא בהן מעט שלווה.

Reply
נועם פישר says:

May 27, 2023 at 2:54 pm

בתמונה מתועדות הנעליים שנאספו בביתן 27 באושוויץ לאחר השואה. בביתן נאסף רק חלק קטן מהנעליים שנלקחו מהיהודים ובעיקר נעליים של ילדים. התמונה צולמה בשנת 2015. חקרתי על הנעליים וגיליתי שעוסקים רבות בתהליך השימור שלהן, כי הן מתפוררות. יש חשש שאם לא ינקטו פעולות הן יעלמו מהעולם ויחד אתן יעלם הזיכרון וגם הערך ההיסטורי שלהן.
הנעליים האלו מסמלות את החיים האבודים של כל מי שנעל אותן. כל אחת מהן מספרת סיפור שהוא עולם ומלואו.
קראתי שבשנה שעברה (2022) החל הפרויקט לשימור הנעלים. הפרויקט הזה ריגש אותי. אני חושבת שיש לו משמעות היסטורית. במהלך השימור הצליחו לחבר בין הנעליים לקורבנות שנעלו אותן בעזרת מסמכים שנמצאו בתוך הנעליים. קראתי שבמחנות הריכוז החרימו הכל מהאנשים שעמדו להכנס לתאי הגזים, לא רק נעליים.
חקרתי על תאי הגזים וגיליתי שאחרי שהרגו את האנשים בזזו מהם את התכשיטים והמשקפיים שהיו עליהם. מהנשים גזזו את השיער.
התהליך הזה כל כך מזעזע ואי אפשר להבין באמת את מה שהם עברו. הנעליים האלו מספקות עדות עוצמתית ומוחשיות לזוועות הבלתי – נתפסות שהתרחשו בתקופת השואה.
התצלום הזה משך לי את העין ורציתי לחקור עוד על הנעליים. זו תמונה מרגשת שממחישה את הכמות של קורבנות השואה. ידעתי על הנעליים, כיוון שיש לי קשר משפחתי לנושא, אבל זה המחיש לי את החיים הנוראיים של קורבנות השואה. סבתא רבה שלי היא חסידית אומות עולם. היא הצילה יחד עם אימה ושתי אחיותיה גברים יהודים ממחנה בהונגריה. הסיפור שלה עובר מדור לדור במשפחה שלי. הנעליים נאספו במחנות, וסבתא רבה שלי הצילה יהודים ממחנה.
נועם פישר, ח׳13, הריאלי, חיפה
תלמיד כיתה ח׳13, הריאלי, חיפה</p>

Reply
אדם פלד says:

June 6, 2023 at 12:54 pm

התצלום הזה מצמרר ואכזרי, ומרגע שהבנתי של מי הנעליים האלו, זה תפס לי את העין וצבט לי בלב.
בתחקיר שלי מצאתי הרבה מידע על התמונה.
עוד גיליתי שלאחרונה מוזיאון אושוויץ הודיע כי נחשפו 16,000 פריטים של יהודים שנרצחו במקום, הם התגלו בבניין של האקדמיה הפולנית למדעים בוורשה.

הפריטים הועברו למוזיאון אושוויץ בירקנאו. יש שם מסמכים, תכשיטים, שעונים, מפתחות, חותמות, סכו”ם, מברשות, מקטרות, מצתים, כלי מטבח, אולרים, כפתורים, אריזות של תרופות ונעליים. המוזיאון מוקדש לזכר הנרצחים בשני המחנות בזמן מלחמת העולם השנייה.
_
אחיה ואחיותיה של סבתי (מצד אבא) נרצחו, וגם חלק גדול ממשפחתה המורחבת.

אדם פלד, כיתה ח׳ 13, הריאלי חיפה

Reply
Mai Gross says:

February 3, 2024 at 11:36 am

זו הייתה שמלה לבנה – לבנה, צחורה – עם מרקמי פרחים עדינים עליה
השמלה שאמא הכי אהבה.
כשהיא לבשה אותה, כאילו נתמלאה שמחת חיים פתאום,
ולא הייתה אמא שלי, אלא חברה הכי טובה – אחות.
וככה אהבתי אותה – בתור אמא שהיא גם חברה, וגם אחות.
לכן, כשהפרידו בינינו – כאב לי כל כך.
ממש כאילו לוקחים ממני את החצי השני שלי.
ולא הבנתי מדוע היא המשיכה להתעקש ולא הסכימה שאבוא איתה
לצד השמאלי של מנגלה, יחד עם שאר המבוגרים.
כעסתי: למה אמא שלי לא רצתה שאבוא איתה?
היא הבטיחה לי שתמיד נהיה ביחד!
בדמעות זולגות פניתי ימינה, וכל מה שנשאר לי מאמא –
היה הרגשה שעוד נשארה על הלחי מהנשיקה האחרונה-
לפני שהאיש הגדול במדים הפריד בינינו.
עם הזמן, התחלתי לעבוד – לקחו אותי למקום שבו אמרו
שכדי לחיות – כל מה שאני צריכה לעשות זה למיין בגדים.
לא אמרו לי שאלו הבגדים של המתים, של הנשרפים –
אבל הבנתי לבד. אלה הבגדים שלא יהיה בהם צורך עוד.
בגדים שכבר לא ילבשו.
איך נשארתי שפוייה, אני לא יודעת – כל כך הרבה בגדים, תכשיטים, יהלומים…
ערמה אחת אני לעולם לא אשכח:
חולצה אדומה – של תינוק – עם הדפס דובון למעלה
מתחת, מכנסי גבר שמן
ומתחתם – שמלה.
זאת הייתה שמלה לבנה –
לבנה, צחורה – עם מרקמי פרחים עדינים וורודים עליה.
השמלה שאמא הכי אהבה.

It was a white dress –
White, pristine, with delicate flower embroideries.
It was the dress my mom loved the most.
When she wore it, it was as if a sudden burst of life filled her with joy,
and she wasn’t just my mom but my dearest friend – a sister.
That’s how I loved her – as a mother who was also a friend and a sister.
Therefore, when they separated us, it hurt so much.
As if they were taking away my other half.
I couldn’t understand why she insisted and didn’t agree for me
to join her on the left side of the Mengele, alongside the other adults.
I was angry: why didn’t my mom want me to be with her?
She promised we would always be together!
With tears streaming down, I turned to the right, and all that remained of my mom
was the feeling left on my cheek from her last kiss –
before the huge guard in the uniform separated us.
Over time, I started working – they took me to a place where they said
that to survive, all I needed to do was sort clothes.
They didn’t tell me these were the clothes of the deceased, of the murdered –
but I figured it out on my own. These were the clothes that were no longer needed.
Clothes that would never be worn again.
How I remained sane, I do not know – so many clothes, jewelry, diamonds…
One pile I will never forget:
A red baby shirt with a bear print on top,
Underneath, a pair of large men’s trousers,
And beneath that – a dress.
It was a white dress –
White, pristine, with delicate flower embroideries.
The dress my mom loved the most.

Reply
Mai Gross. says:

February 3, 2024 at 11:41 am

הסיפור שייך לסבתי חווה גרוס ששרדה את מחנה ההשמדה אושוויץ. אני היחידה במשפחה עם עיניים כחולות ותמיד ידעתי שקיבלתי אותן ממנה. סבתא שלי היתה אישה, אמא וסבתא חזקה כל כך. סבתא שלי היתה אחת הנשים הכי חזקות שאני מכירה, אם לא הכי.. למרות כל מה שעברה היא עלתה לארץ והקימה יחד עם סבא את המשפחה המדהימה שיש לנו כיום ואני כל כך מעריכה ומודה לה על כך. כל פעם שאני חושבת על סבתא אני יודעת שהיא שומרת עלי וזה נותן לי ביטחון. זה לא נתפס איך היא הקימה חיים שלמים אחרי כל מה שעברה, והרעיפה עלינו חום ואהבה אחרי כל השנאה שחוותה בתור ילדה במלחמה. סבתא, אני מבטיחה שאמשיך ואשתף את הסיפור שלך כל שנה, שתמיד נזכור, ולעולם לא נשכח. אני אוהבת אותך ומתגעגעת כל כך

Reply