Krakow, 2015

One thought on “Krakow, 2015”

Adi (Max) Kitrey says:

August 2, 2018 at 11:48 am

<strong>MAX</strong>

Text 1:

He live in Vojnicz, near Krakow, approaching his 40’s.
Max has been wearing glasses since he was 6 years old.
He raises them onto his forehead when he reads books, or plays with the kids
He is nearsighted.
Late at night, while completing his day’s work, the glasses slide down,
He is less bothered to lift them back up. His fingers are occupied.
When Max lost in thoughts, he puts his glasses aside.
Max believes that he understands people better this way.
When he sees blurred faces, his imagination helps connect them with their essence.
I could have been him.

Text 2: (or the end of text 1)

Max returns for his work at the Apteka.
In his pocket there is a wallet and his documents. In the other a key.
Max picks his kids up from kindergarten and school.
At home, he warms them some borscht and slices some bread and salami.
A sip of Slivovitz and his glasses slide down.
Everybody in his family lives long,
Uncles and aunts, Grandfathers and Grandmothers…
A big family, and he doesn’t remember all their names.
Almost him.

MAX

Tekst 1:

Mieszka w Wojniczu, niedaleko Krakowa. Zbliża się do czterdziestki.

Okulary zaczął nosić jako sześciolatek.

Gdy czyta książkę albo bawi się z dziećmi, podnosi je na czoło.

Jest krótkowidzem.

Późnym wieczorem, kiedy kończy pracę, okulary znów zjeżdżają mu na nos.

Wtedy już nie pamięta o tym, żeby je unieść. Palce ma zajęte czym innym.

Gdy się pogrąża w myślach, odkłada okulary na bok.

Uważa, że to mu pomaga lepiej zrozumieć ludzi.

Łatwiej jest mu mocą wyobraźni zajrzeć do ich wnętrza, gdy twarze się zamazują.

To mógłbym być ja.

Tekst 2 (lub dalsza część tekstu 1):

Max wraca z pracy w aptece.

W jednej kieszeni ma portfel i dokumenty. W drugiej kieszeni ma klucz.

Odbiera dzieci z przedszkola i ze szkoły.

Po powrocie do domu podgrzewa im barszcz. Kroi chleb i salami.

Wypija łyk śliwowicy i okulary zsuwają mu się na nos.

W jego rodzinie wszyscy żyją długo.

Wujowie i ciotki, dziadkowie i babki…

To duża rodzina, Max nie jest w stanie spamiętać wszystkich imion.

To prawie jak ja.

טקסט 1:
הוא תושב ויניץ’ שליד קרקוב, מגרד את ה-40. מקס מרכיב משקפיים מאז גיל שש.
הוא משתמש בהם בעיקר לראייה למרחק. כשהוא קורא או משחק עם ילדיו הוא מסיר אותם.
מקס רואה טוב מקרוב.
בלילות, כשמקס יושב להמשיך את יום עבודתו, המשקפיים מחליקים, הוא מקפיד פחות למשוך אותם מעלה. האצבעות עסוקות. כשמקס מתאמץ לחשוב הוא מסיר את משקפיו. היעדרם עוזר לו להביט בטשטוש מרוחק על הכול. מקס חושב שכך הוא מבין טוב יותר אנשים, כשאינו רואה את תווי פניהם, וכשהדמיון עוזר לקשור בינם לבין דמותם.  יכולתי להיות הוא.
טקסט 2 (או סופו של טקסט 1):
מקס חוזר מהעבודה באפטקה. בכיסו ארנק ומסמכים. באחר מפתח.
מקס אוסף את ילדיו מהגן ומבית הספר. בבית הוא מחמם לכולם בורשט ופורס לחם ונקניק. שלוק סליבוביץ’ והמשקפיים מחליקים. כולם במשפחה של מקס מאריכים חיים, דודים דודות, סבים וסבתות.  והוא לא זוכר את כל השמות.  כמעט הוא.

Reply