Moscow 2013

2 thoughts on “Moscow 2013”

Ayelet Schor says:

August 14, 2018 at 6:54 am

Taking a break from evaluating articles to browse through your photographs – a challenging task to pick only one.
I chose the red square after returning to it, over and over again.
The intense vividness of the photo, the sharp domes of the rooftops and the church with the merry decorations combined with the tiny vehicles, resembling matchbox cars, made me feel as if I was looking at a Walt Disney movie set.
The white of the snow and window lights playing against the blue background intensified the fairytale atmosphere even more.
All these stand in stark contrast to what we know occurred in the Soviet Union over the years – the extremism, persecutions and the notorious cruelty of the governmental authorities.
This tension between the sweet appearance of the surroundings and the hidden reality it conceals is surreal to me, adding a fascinating dimension to the photograph.

<

p dir=”rtl”>אני עושה הפסקה מקריאת מאמרים לדפדף בתמונות שלך – משימה קשה לבחור אחת.
בחרתי בתמונת הכיכר האדומה. הצבעוניות החזקה של התמונה, הכיפות המחודדות של הגגות, הכנסייה עם העיטורים העליזים בשילוב המכוניות הקטנות, הדומות למכוניות משחק, יצרו בי תחושה של תפאורת סרט של וולט דיסני. משחק השלג הלבן עם החלונות המוארים על הרקע הכחול מעצים אף יותר את אווירת האגדות. כל אלו עומדים בניגוד מוחלט למה שאנחנו יודעים שהתרחש ברוסיה לאורך השנים – הקיצוניות, הרדיפות, האכזריות הידועה של השלטון הרוסי. המתח הזה בין המתיקות מצד אחד ובין המציאות הנחבאת מצד אחר סוריאליסטי בעיניי, והוסיף לתמונה ממד מרתק.

Reply
עמרי גנשרוא says:

June 14, 2019 at 3:00 pm

איני יכולה שלא להיזכר בניקול, עומדת במעיל הפרווה והעקבים בשלג הנופל אט אט בכיכר האדומה. מאחוריה כנסיית וסילי הקדוש, האיקונית כל כך, תמונה אומרת ניצחון. “אמא רוסיה, את האמא האמיתית והיחידה שלי” היא רשמה, וכן כמה משפטים קצרים ברוסית.
את ניקול הכרתי בכיתה ז’. התיישבנו שתינו בשולחן משותף, ומאז החלה מעין סימביוזה משונה נוצרת בינינו: אני הייתי לוחשת לה את התשובות, והיא אומרת אותן בקול רם. בתמורה הייתה מספרת לי מסיפוריה המשונים. ידידות והכבוד שרכשנו אחת לשנייה המשיכו להתקיים על אף מצבה העגום של ניקול, שאמה נפטרה בחופש שבין כיתה ז’ לח’. הייתה זו הפעם הראשונה שהלכתי לבקר את ניקול. הסתבר לי, באותו יום, שאביה ערבי, ושאמה הייתה רוסייה. אחיה הגדול הפחיד אותי. גבר ענק ושחום, מפוקפק במראהו. במהלך השנה הזו החלה ניקול מתרחקת מכל מה שקשור בבית הספר. אחיה, סיפרה לי, הוא סוחר. כאשר הייתה מגיעה לבית הספר, היו נערים מן השכבות הגדולות באים ומשוחחים איתה בפינות חשוכות, והיא הייתה מקבלת כסף בתמורה. את חלקו היינו חולקות בקפיטריה, בעודי מכינה את שיעורי הבית לשתינו.
בכיתה ט’ נעלמה לנו ניקול. החלה מסתובבת עם כל מני גברים מבוגרים, מתרועעת עם החברים של אחיה הסוחר, והפסיקה להגיע לבית הספר. מדי פעם, כשהייתה מגיעה, הייתה מדברת אך ורק רוסית, ושוטמת כל דבר הנוגע במדינת ישראל. באחד השיעורים המעטים שהגיעה, אמרה “ישראל מדינה חרא. אנשים פה הם צבועים. הגברים פה הם בעד זכויות לנשים, זה לא גבר אמיתי זה. במדינה שלי יש פוטין, הוא גבר, ושם יודעים איך מכבדים מדינה”. דעותיה לא התקבלו בברכה, ולאחר כמה תקריות עם “ההומואים הפמיניסטים” שבבית הספר, נעלמו עקבותיה של ניקול.
בכיתה י’ ראיתי סוף כל סוף איזה אות שניקול בסדר. לבדה, עומדת בקור בכיכר באדומה, מחייכת חיוך של ניצחון. ניקול הגיעה הביתה.

Reply