Krakow, 2015

One thought on “Krakow, 2015”

נועה מנהיים says:

August 2, 2018 at 12:03 pm

מסכות הגז הראשונות נוצרו כדי לסייע לבנייה, לא להרס. הפטנט הראשון על מסכת גז הנושאת דמיון מסוים למתקן המוכר לנו כיום נרשם כבר ב-1847. המסכה יועדה לשימושם של כורים שנאלצו להתמודד עם האוויר הרעיל שמילא לעתים את הפירים העמוקים שבהם עמלו בחשכה. הצורך להתאים אותה לשימוש צבאי עלה לאחר המתקפה הכימית הקטלנית הראשונה, שהתרחשה במהלך המערכה על איפר, בבלגיה, 1915, כאשר הצבא הגרמני השתמש בגז כלור נגד הכוחות הקנדים, הצרפתים והצפון-אפריקאים. שנתיים לאחר מכן, ב-1917, נעשה באיפר שימוש בגז קטלני נוסף, גז חרדל, במהלך קרב פשנדל. בין הנפגעים ממנו היה גם קורפורל יליד אוסטריה בשם אדולף היטלר. אולי כבר אז, בבית החולים, כששכב עיוור למחצה מכוויות כימיות, שמורותיו חבושות, החל לראות בעיני רוחו את האוטופיה הכבירה, המושלמת, הטהורה שלו, את העתיד שישיב את תפארת העבר. בעבר, העתיד נראה כמו העבר. העתיד כמו מתקפל וחוזר על עקביו, רצועת מביוס אין-סופית אחת. הכול קפוא בזמן, כמו הדמות שבתצלום, החובשת מסכה, ידה נטויה לנצח לבצע פעולה שלא תִשלם. לחיצת יד? לחיצה על ההדק? מושטת קדימה לשלום? או למלחמה? ומעליה, שילוש לא-קדוש של יצורים עטויי חלוקים לבנים, מסכות גז על פניהם, כמו שלושה מגים הבאים לבשר על לידתו של אל אפל, מלכים-מכשפים, עצומי עיניים וסומים. השתקפויות נגטיב של רופא המגפה, מבשר הדבר, בגלימת הדיו ומסכת הציפור השחורה שלו, ארוכת מקור, עיניה זגוגיות אל האין, החידלון, המוות. כמו דארת’ ווידר, האב הקודר שהגה ג’ורג’ לוקאס לסדרת “מלחמת הכוכבים” שלו, פנטזיה עתידנית על מה שהתרחש לפני שנים רבות מאוד בגלקסיה רחוקה-רחוקה. ולצדו של השליט השחור חייליו הלבנים, מסכות גז על פניהם, שריוני פלסטיק לבנים מכסים אותם מכף רגל עד ראש, נוקשים ופרוקי גפיים, מרובים כחרקים. בעתיד, ההווה ייראה כמו העבר. כי בעתיד האוטופי לא ייתכן שינוי. השלמות אינה זקוקה לשינוי. היא מוחלטת ועל-זמנית, לכודה לעולמי-עד כמו זבוב בענבר, משומרת ושמורה היטב מפני שיניו המכרסמות של הזמן, מתקיימת אלף שנים, אלף לילה ולילה נצחיים, נטולי כוכבים. בתוך תא הגזים מחוספס הקירות שבו כלואה הדמות שבתצלום, הזמן כמוס, עצור, מוחזק. זה הזמן האוטופי. הזמן הנצחי. ההווה המתמשך. וזה המקום שאיננו. כל מקום ושום מקום, כאחד. ארץ הישימון שבה דבר אינו מורשה לצמוח. אלו הם פניה האמתיים של האוטופיה, מתחת למסכה. זו הדיסטופיה, חיזיון של שלמות שהופשט מקליפתו כדי לגלות תחתיה את חזון העצמות היבשות של המוות. אותה התגלמות של מוות, היושבת שם, בתצלום, בכיסא, כשמעליה מרחפים שלושת פרשי האפוקליפסה הנותרים: רעב, מגפה, מלחמה. בהווה, העתיד הוא העבר. בעשרות ערי-ענק הנשרפות לאפר בהבזק מצלמה ומרצדות לרגע על קרנית העין לפני שהן נמוגות באפלת אולם הקולנוע; במאות פרקים שבהם, שעה אחרי שעה, שבוע אחר שבוע, בלי הפסקה לפרסומות, המתים מהלכים והחורף קרב ובא; באלפי עמודים שבהם משחקים גיבורים במשחקי רעב, אובדים במבוך, מוצאים גאולה, לוחמים בכוחות השחור, מחריבים את העולם הישן עדי יסוד רק כדי לגלות שוב – בעוד סרט, עוד סדרה, עוד ספר – שעליהם לקום ולעשות שוב את אותו המעשה. מלחמה לנצח. ואם להילחם ברע הוא מעשה טוב, והטוב מאוד הוא אויבו של הטוב, כמו שכתב וולטר, כי אז הטוב מאוד הוא הרע, האויב של אויבנו הוא ידידנו, ואנחנו האויב הגדול ביותר של עצמנו. אנחנו הטוב מאוד. ואנחנו הרע מכול. הדבר היחיד שמפחיד יותר מלהביט במסכה הוא להביט במה שהיא מכסה עליו. כי יש דבר גרוע יותר מהגילוי שמתחתיה, מאחורי חלונות העיניים, בקצה אותו חבל סורר המידלדל מטה, אין דבר. לא פנים, לא גוף, רק חשכה. וזו האימה הטמונה בהסרת המסכה – מבט בפנינו שלנו.  

Reply