Buchenwald, 2009

2 thoughts on “Buchenwald, 2009”

Moran Shoub says:

September 17, 2018 at 7:02 am

The Best Worker. Chaim Farkash

Chaim Farkash lived in the building opposite to mine. From my window I would see him leave his house and cross the square and leave the neighborhood. The first time I learned anything about him except for his slender appearance and slow upright walk was when I stood two turns behind him in the supermarket box cashier’s, and all he put on the scale was a handful of olives and a few grams of hard white cheese; Then the little wallet he had taken from his pocket and the number on his bare arm. One day, in the square below, we started talking. After a few conversations, he asked me to come and visit him, because there are things that should not be told while standing up. We sat in his living room. Chaim said that it is impossible to tell everything at once, that he had not spoken for years, even when he was invited to schools, that it was impossible to put in words things that happened, but now he was ready. Because they say it’s necessary. And he understands that there is no choice. He’s ready for some people, and he knows I’m listening. Every visit I paid he sent me home with books that influenced his life, and asked me to read. Chaim was released from the Buchenwald camp. He survived, he repeated, because of faith. Not in God, he said, but in some supreme power. This faith filled him with strength and wisdom. If he had not believed, he would have died like most of his friends. And something else held him; it was what his grandfather taught him when he was little; and what he had learned he recited gently and reverence: “Bread with salt you shall eat, water in small measure you shall drink, and upon the ground you shall sleep”. “You see, even when the Allies were already freeing us and feeding us with bread and sausages, one by one my friends in the clinic tent continued to die: the one who ate at once, that’s what killed them. To both friends who were with me and asked: ‘Chaim, what should we do?’ I told: ‘Keep eating from the grass that grows in the camp, eat from the plants on the edge of the forest. Do not be tempted to meat. Not all at once”. Before Buchenwald Chaim worked in the forced labor camp in Auschwitz, in a mining coal. Nine months and eight hours of exhaustion a day, five hundred meters below ground. The work did not stop for a moment, three shifts a day; A prisoner finished a shift and transferred the hoe to a prisoner of the next shift. “We have breathed the dust of the coal and blacks we went out to the ground”. (In Hebrew Chaim says Peham [coal], with emphasis on the Pe, as in Pesah; not as it should be pronounced). The veteran prisoners told the group that came from Auschwitz, and Chaim the boy among them, that Mengele arrives from time to time. Makes the selection. And Mengele arrived. He sat on a bench. On one side of him sat an officer with lists and on the other side the foreman. Mengele did not say anything and did not turn a glance, only nodded to the register officer. “And then came my turn, and I pass before him, and Mengele straightened up and looked at me and says ‘Stop!’. And everyone said that Mengele at these ceremonies do not say a word; that he has no unnecessary movement, and if there is, it is a sign of for the officer, the sign for death. And the Polish kapo, he had a golden stage, and he stands behind Mengele and signals to me ‘straighten up Chaim, straighten up’, and I straighten up and look back at Mengele. And Mengele asks: ‘Where do you work?’ And I reply: ‘In the mine’. And Mengele asks, ‘What is your name?’, ‘Chaim’, ‘and what did you do at home, in your city?’, ‘I also worked’, although I was a yeshiva student. ‘What did you do?’, ‘I worked at the fields’. These are the words that came to my mouth, you see? ‘And how does he work?’ Mengele asks the foreman and does not take his eyes off of me. ‘He’s my best worker’. And this is the cruel manager who beat us, who yelled at us and did not let go, you see? And he tells Mengele, ‘He’s my best worker'”. All the years Chaim was asked to tell his story, but he could not. “What could the words say? How can one describe? How the experience can be explained?”, he repeated, “Do you understand?”. But on June 10, 2009, Chaim, 81, sat upright in front of Yad Vashem’s camera and spoke. In his testimony he gave the same words in the same version that I remember he told me. So, I suppose, he told them to himself all these years. Like a fixed frame. Ten months later he returned to Buchenwald for the first time to attend the annual memorial service. Two months later, he died. The best worker. Chaim Farkash.

Der beste Arbeiter. Chaim Farkash

Chaim Farkash wohnte im Gebäude gegenüber von mir. Von meinem Fenster sah ich, wie er sein Haus verlässt, den Platz überquert und die Nachbarschaft verlässt. Das erste Mal, als ich etwas über ihn erfuhr, abgesehen von seinem schlanken Aussehen und seinem langsamen aufrechten Gang, war als ich hinter ihm in der Supermarktkasse stand. Er legte eine Handvoll Oliven und ein paar Gramm harten weißen Käse auf die Waage, mehr nicht. Dann sah ich die kleine Brieftasche, die er aus der Tasche zog, und die Nummer auf seinem nackten Arm. Eines Tages kamen wir auf dem Platz unten ins Gespräch. Nach ein paar Unterhaltungen bat er mich, ihn zu besuchen, weil es Dinge gebe, die nicht im Stehen erzählt werden sollten. Wir saßen in seinem Wohnzimmer. Chaim sagte, dass es unmöglich sei, alles auf einmal zu sagen, dass er jahrelang nicht gesprochen habe, selbst als er in die Schulen eingeladen wurde, dass es unmöglich sei, die Dinge in Worte zu fassen, aber jetzt sei er bereit. Weil es heißt, dass es notwendig ist. Und er versteht, dass er keine Wahl hat. Er ist bereit für einige Leute und weiß, dass ich zuhöre. Nach jedem Besuch schickte er mich mit Büchern nach Hause, die sein Leben beeinflussten, und bat mich, sie zu lesen. Chaim wurde aus dem Lager Buchenwald entlassen. Er habe überlebt, so wiederholte er immer, aufgrund seines Glaubens. Nicht an Gott, sagte er, aber an eine höhere Macht. Dieser Glaube erfüllte ihn mit Kraft und Weisheit. Wenn er nicht geglaubt hätte, wäre er wie die meisten seiner Freunde gestorben. Und etwas anderes half ihm; etwas, was sein Großvater ihm beigebracht hatte, als er noch klein war; und was er gelernt hatte, rezitierte er sanft und ehrfürchtig: „Brot mit Salz sollst du essen, Wasser in geringem Maße sollst du trinken, und auf dem Boden sollst du schlafen.“ „Wissen Sie, selbst als die Alliierten uns bereits befreit hatten und uns Brot und Würstchen gaben, starben meine Freunde nacheinander im Klinikzelt. Alle, die sofort gegessen hatten, das war es, was sie umbrachte. Zwei Freunde waren bei mir und fragten: ,Chaim, was sollen wir tun?’ Ich sagte: ,Esst weiter das Gras, das im Lager wächst, esst von den Pflanzen am Waldrand. Lasst euch nicht vom Fleisch verführen. Nicht alles auf einmal.“ Vor Buchenwald arbeitete Chaim im Zwangsarbeitslager in Auschwitz im Bergbau. Neun Monate lang, acht Stunden Erschöpfung am Tag, fünfhundert Meter unter der Erde. Die Arbeit hörte nicht für einen Moment auf, drei Schichten am Tag; Ein Gefangener beendete eine Schicht und übergab die Hacke einem Gefangenen der nächsten Schicht. „Wir atmeten den Staub der Kohle ein und kamen schwarz aus der Erde“. (Auf hebräisch sagt Chaim Peham [Kohle], mit Betonung auf das Pe, wie in Pesah; nicht wie man es eigentlich ausspricht). Die erfahrenen Häftlinge sagten der aus Auschwitz stammenden Gruppe und Chaim, dem Jungen unter ihnen, dass Mengele von Zeit zu Zeit vorbeikäme. Und eine Auswahl treffe. Und Mengele kam. Er saß auf einer Bank. Neben ihm saß ein Offizier mit Listen und auf der anderen Seite der Vorarbeiter. Mengele sagte nichts und warf keinen Blick, nickte nur dem Registerführer zu. „Und dann kam ich an die Reihe und ging vor ihm vorbei. Mengele richtete sich auf, sah mich an und sagte: „Stop!“. Alle sagten, dass Mengele bei diesen Zeremonien kein Wort sage, dass er sich nicht unnötig bewege, und wenn doch, dann war es ein Zeichen für den Offizier, das Zeichen für Tod. Und der polnische Kapo stand hinter Mengele und signalisierte mir „Chaim, aufrichten, aufrichten“, und ich richtete mich auf und sah Mengele an. Und Mengele fragte: „Wo arbeitest du?“ Und ich antwortete: „In der Mine.“ Und Mengele fragte: „Wie heißt du?“, „Chaim”, „Und was hast du zu Hause in deiner Stadt gemacht?“ „Ich habe auch gearbeitet.“ „Was hast du gemacht?“ „Ich habe auf den Feldern gearbeitet.“ Das sind die Worte, die aus meinem Mund kamen. „Und wie arbeitet er?“, fragte Mengele den Vorarbeiter, ohne seinen Blick von mir zu nehmen. „Er ist mein bester Arbeiter“. Und das war der grausame Vorsteher, der uns geschlagen hatte, angeschrien und nicht losgelassen hatte, verstehst du? Und er sagte zu Mengele: „Er ist mein bester Arbeiter”. Über all die Jahre wurde Chaim immer wieder gebeten, seine Geschichte zu erzählen, aber er konnte es nicht. „Was können Worte sagen? Wie kann man das beschreiben? Wie kann man die Erfahrung erklären?”, wiederholte er. „Verstehst du?” Doch am 10. Juni 2009 saß Chaim, 81, aufrecht vor der Kamera in der Gedenkstätte Yad Vashem und sprach. In seinem Zeitzeugnis benutzte dieselben Worte, genau so, wie er es mir erzählt hatte. Ich denke also, er hat diese Worte all die Jahre zu sich selbst gesagt. Wie ein fester Rahmen. Zehn Monate später kehrte er zum ersten Mal zur jährlichen Gedenkfeier nach Buchenwald zurück. Zwei Monate danach starb er. Der beste Arbeiter. Chaim Farkash.

Moran Shoub

חיים פרקש. הפועל הכי טוב

<

p dir=”rtl”>חיים פרקש גר בבניין ממולי. מחלוני הייתי רואה אותו יוצא את ביתו וחוצה את הכיכר ויוצא מן השכונה. הפעם הראשונה שלמדתי על אודותיו דבר מלבד מראהו הצנום והליכתו האִטית והזקופה הייתה כשעמדתי שני תורות מאחוריו בסופרמרקט, וכל מה שהניח על המשקל היה חופן קטן של זיתים, גרמים אחדים של גבינה לבנה קשה, הארנק הקטן שהוציא מכיסו והמספר על זרועו החשופה. יום אחד, בכיכר למטה, התחלנו מדברים. כעבור כמה שיחות הוא ביקש שאעלה לבקר אותו, כי יש דברים שלא מספרים בעמידה. ישבנו אצלו בחדר האורחים. חיים אמר שאי אפשר לספר הכול בבת אחת, ששנים לא דיבר, גם כשהזמינו אותו לבתי ספר, שאי אפשר להעביר במילים את מה שהיה, אבל עכשיו הוא מוכן. כי אומרים שצריך. והוא מבין שאין ברירה. לאנשים אחדים הוא מוכן, והוא יודע שאני מקשיבה. בכל ביקור שלח אותי הביתה עם ספרים שהשפיעו על חייו, וביקש שאקרא. חיים השתחרר נער בן 15 ממחנה בוכנוולד. הוא שרד, הוא חזר ואמר, בגלל האמונה. לא באלוהים, הוא אמר, אלא באיזשהו כוח עליון. האמונה הזאת מילאה אותו בכוח ובחכמה. אילולא האמין, היה ודאי מת כמו רוב חבריו לצדו. ועוד משהו החזיק אותו. זה היה מה שסבא שלו לימד אותו כשהיה קטן, ואת מה שלמד חזר ודקלם בעדינות וביִראה: “פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָן”. “את מבינה? גם כשכוחות הברית כבר שחררו אותנו, ונתנו לנו לאכול לחם ונקניקיות, אחד אחרי השני חברים שלי באוהל המרפאה המשיכו למות. זה שאכלו בבת אחת, זה מה שהרג אותם. לשני החברים שהיו אתי ושאלו, חיים, מה לעשות, אמרתי: תמשיכו לאכול מהעשב שצומח במחנה, מן הצמחים שבפאתי היער. אל תתפתו לבשר. לא בבת אחת”. לפני בוכנוולד עבד חיים במחנה הכפייה יבוז’נו באושוויץ, בכריית פחם. תשעה חודשים ושמונה שעות מפרכות ביום, חמש מאות מטרים מתחת לפני האדמה. העבודה לא פסקה לרגע, שלוש משמרות ביום; אסיר סיים משמרת והעביר את המעדר לאסיר של המשמרת הבאה. “נשמנו את אבק הפֶּחם ועלינו שחורים לאדמה” (חיים אומר פֶּחם בהדגשה של הפ”א כמו שאנחנו אומרים פֶּסח). האסירים הוותיקים אמרו לחבורה שהגיעה מאושוויץ, וחיים הנער בתוכם, שאחת לכמה זמן מנגלה מגיע לעשות סלקציה. ומנגלה הגיע. התיישב על ספסל. מצדו האחד קצין עם רשימות ומצדו האחר מנהל העבודה. מילה לא אמר ולא הסגיר מבט, רק סימן בניד ראש לקצין הרושם. “ואז הגיע תורי, ואני עובר לפניו, ומנגלה מזדקף ושולח אלי מבט ואומר ‘עצור’. וכולם אמרו שמנגלה בטקסים האלה לא מוציא מילה; שאין לו תנועה מיותרת, ואם ישנה, זה סימן לקצין; למוות זה היה. והקאפו הפולני, שלב זהב היה לו, והוא עומד מאחורי מנגלה ומסמן לי ‘תזדקף חיים, תזדקף’, ואני מזדקף ומישיר מבט אל מנגלה בחזרה. ומנגלה שואל: ‘איפה אתה עובד?’, ואני משיב: ‘במכרה’. ומנגלה שואל: ‘מה שמך?’, ‘חיים’, ‘ומה עשית בבית, בעיר שלך?’, ‘גם עבדתי’, והרי הייתי תלמיד ישיבה. ‘במה עבדת?’, ‘בשדה’. אלו המלים שבאו אל פי, את מבינה?. ’ואיך הוא עובד?’, שואל מנגלה את מנהל העבודה ולא מניח ממני את המבט, ‘הוא הפועל הכי טוב שלי’. וזה המנהל האכזר שהכה אותנו, ושצעק ולא הרפה, את מבינה? והוא אומר למנגלה ‘הוא הפועל הכי טוב שלי’”.
כל השנים התבקש חיים לספר את סיפורו, אך לא היה יכול. “מה יאמרו המילים? איך אפשר בכלל לתאר? איך אפשר בכלל להסביר את החוויה?”, חזר ואמר, “את מבינה?”. אבל ב-10 ביוני 2009 ישב חיים בן ה-81 זקוף מול המצלמה של יד ושם ודיבר. בעדותו הוא מסר את הדברים באותו הנוסח שאני זוכרת שהוא סיפר לי. כך, אני מניחה, סיפר אותם לעצמו כל השנים. כמו תמונה שהתקבעה. עשרה חודשים אחר כך חזר לראשונה לבוכנוולד, להשתתף בטקס הזיכרון השנתי. חודשיים אחר כך יצאה נשמתו. חיים פרקש. הפועל הכי טוב.

Reply
יעל בכרך ברזילי says:

June 7, 2022 at 8:03 am

כל חייו התגעגע סבא ולטר לנופים האלה. הוא חיפש אותם בכל מקום מלבד המולדת הישנה שלו. במורדות הכרמל, ליד קיבוץ הזורע, סבא מצא פיסה של יער שהזכירה במשהו את הירוק הלח של יערות גרמניה שלו. בחורף, כשערפילים עולים מנחל השופט, דמיין שהוא שם ושכל מה שקרה לא קרה.

את היער שבדימוי הזה ראיתי כשהאוטובוס מויימאר טיפס לתוך מחנה בוכנוואלד הסמוך. זה היה ב-2018 כשהוזמנתי להרצות באוניברסיטה של ויימאר וכחלק מהביקור נסענו עם הסטודנטים למחנה הריכוז. ישבנו במעגל מסביב לשולחן במשרדים הממוזגים של אתר ההנצחה. מנהל האתר הציג והסביר בגרמנית מסמכים הקשורים לפרידריך, אחיו של סבי, מתקופת שהותו בדכאו ובבוכנוואלד ואחד הסטודנטים תרגם עבורי. המסמכים העבירו פרטים בירוקרטיים: מה היה ברשותו כשנכנס למחנה, באיזה צריף היה, היכן עבד, מתי הושמד. את השאר ניתן רק לדמיין, למשל איך גם הוא, כמו אחיו, אהב את הנופים האלה. זו מחשבה שלא יכולתי לפתח, מוקפת בסטודנטים גרמנים צעירים הבוחנים את תגובתי.

סביר להניח שב-1942 פרידריך שנא את הנוף הזה, או לא ראה אותו כלל. באיזשהו שלב כוחו תש. חוש ההומור, שניכר במכתבים בשנים קודמות, כבר לא עזר לו כדי לעבור את הסלקציה.

היום אני יודעת שלא הבנתי דבר באותו יום, כשביקרתי שם עם הסטודנטים. הפרטים שפקידים נאצים ניסו להסתיר אז, הם מה שאני מנסה לחשוף עכשיו ובאותו הזמן נרתעת מלדעת. מתקדמת ונסוגה. גם אתם לא רוצים לדעת – למי יש כח.

Reply