Man in front of a Red Star, Budapest, 1984

4 thoughts on “Man in front of a Red Star, Budapest, 1984”

Zvi Tropp says:

May 12, 2018 at 7:08 pm

For me, this picture represent the communist countries after the WW II, that the country and the Party is more important than the individual.

Reply
נעה ארד יאירי says:

July 24, 2018 at 9:16 am

While looking at this picture, the image of one of my favorite sculptors, Antony Gormley, comes to mind. A sculpture from his installation <i>Event Horizon</i>: a human figure standing on a rooftop of a building, so small and yet so conspicuous on the skyline, in its physical diversity, in contrast to the straight, vertical and horizontal lines of the buildings. Thinking of this linkage to Dana’s work, I can read Gormley’s work in reference to the use of architecture in dictatorships and at the same time see it as a defiance against them – the individual standing in his solitude, which despite its smallness overshadows the giant structures around him. In the picture the dictatorial symbol stands amid the human figure which is descended to its “natural” place in the street, yet opposing the star. Should the man have taken one step forward he would have become a heroic figure sticking out above the skyline, rivaling the star icon. This one step difference- I guess it is a matter of one’s way of viewing the world – are we small and powerless amid the powerful forces running our world, or can we, in some way, matter?

ברגע הראשון שראיתי אותה צף ועלה הדימוי של הפַּסָּל האהוב עלי אנטוני גורמלי מהעבודה Event Horizon.
דמות אדם עומדת אי-שם על גג בניין, קטנה כל כך ועם זאת בולטת כל כך על קו הרקיע
בשונוּת הפיזית שלה, המנוגדת לקווים הישרים, אנכיים ואופקיים, של הבניינים. קטנותו של האדם מול הטבע, השמים, אך גם מול המציאות שיצר לעצמו. אפשר לחבר את העבודה הזאת (של גורמלי) אל השימוש בארכיטקטורה במשטרים דיקטטוריים, ובד בבד לראות אותה כמתריסה נגדם – האינדיווידואל העומד בבדידותו, שלמרות קטנותו מאפיל על מבני הענק סביבו. כאן אני מתחברת אל העבודה של דנה – כשבתצלום שלה הדמות של גורמלי התחלפה בסמל הדיקטטורי, ואילו דמות האדם ירדה אל מקומה “הטבעי” ברחוב, מתחת לקו הרקיע של הבניינים. עוד צעד אחד קדימה – והגבר המצולם בגבו אלינו היה עובר להיות דמות הרואית על קו הרקיע, כפסלו של גורמלי, ומתחרה בסמל הכוכב.

Reply
Yulanda Gampel says:

August 2, 2018 at 10:47 am

דנה היקרה לי מאוד, 
אני מצטערת מאוד על כך שאני עסוקה עד מעל לראש ולא מספיקה לעשות כל מה שאני רוצה לעשות.  היום התעוררתי בארבע לפנות בוקר במחשבה על כל הדברים שעליי לעשות, והתיישבתי לראות מחדש את כל האתר שלך. ראיתי את התצלומים החדשים ששייכים לפנטום הסובייטי, לפנטום הפולני, והסתכלתי מחדש על התצלומים ששייכים לפנטום של השואה. התצלומים שלך, הקשורים לנושא שאת מקדישה לו את עבודתך, הם מדויקים, לפעמים בצורה מחרידה. זה ממש זיכרון של שנאה ושמירת טינה שמנצחים את התקווה. לעומת זאת, הזיכרון של האימה, הזיכרונות הטראומטיים, הם מקרקעים ולוכדים את ההווה וגם את העתיד, מלווים בתחושה מתמדת של חוסר אמון. ההווה לא נחווה כהווה אמתי שיכול לתת עוגן עכשווי ותחזיות אחרות לעתיד. התערוכה שלך נותנת מקום לעבר בתוך ההווה, בניסיון של התבוננות ולימוד על טרנספורמציה בעתיד. 
התצלום הראשון של הפנטום הסובייטי הרשים אותי מאוד, שכן הוא מתאר תחושת מועקה וכאב עמוקה. התצלום הזה מכיל הרכב יוצא מן הכלל של הרמות השונות של הדיקטטורה. החל בכך שהוא מתחיל ממדרגות שעולות, ונראה שהאדם שנמצא שם עלה במדרגות האלה והוא עומד מול בניין מרובע ואפור עם כוכב אדום, כאילו הוא עולה לאיזו דמות אלוהית מחרידה, הכופה עליו להיכנע לזה. אין לו לאן ללכת. הוא ניצב מול זה – מול הדיקטטורה והשמים הסגורים, האפורים. תצלום אחר תצלום מעידים על מסע עצוב וכואב, מחלחל ומותיר חלל בתוך הנפש ואף מחלה פנימית. את מתארת את הגרנדיוזיות האומניפוטנטית של הפנטום, ועם זאת את מתמקדת במבטייך בהזנחה של הבניינים, ברחוב, באנשים. 
  דנה, לאחר שסיימתי לכתוב לקראת שש בבוקר, שכבתי ונרדמתי, וחלמתי חלום, שאני חושבת שמושפע ביותר מהתצלומים שלך ומהנושא שאת עובדת עליו. חלמתי שאני נמצאת בכינוס בארצות הברית, לא יודעת אם זה כינוס מקצועי או שייך לנושא שעבדנו עליו יחד במכון ון-ליר (על תרבות הזיכרון). אנחנו בהפסקה, ויצאנו לרחוב לחפש מקום לשבת ולאכול בו, ונאמר לנו שבעוד כמה דקות נשמע את טקס בר-המצווה שמתקיים בבית הכנסת הפינתי. בניין בית הכנסת בחלומי הוא בית הכנסת שנבנה באוניברסיטת תל אביב, שלדעתי הוא מחריד. הוא מזכיר לי את ארובות אושוויץ יותר מבית כנסת (נראה לי חשוב שתצלמי את זה). כל הנוכחים בחוץ שומעים דרך רמקולים את טקס בר-המצווה שנערך בשפה האנגלית. חלקים מהטקס כוללים הקראת תורה בעברית, במבטא אמריקאי כבד. יש בזה משהו מגוחך, לא שייך, כמו ניסיון לעשות משהו אנכרוניסטי קדוש למשהו שקיים היום. זו לא המסורת, זה הפנטום.  
חיבוק ענק, 
יולנדה 

Reply
Dr. Michael Kreuzberg says:

December 4, 2022 at 1:32 pm

Da ist er nun die Treppe hinaufgestiegen und hoffte vielleicht, am Horizont eine gute Zukunft zu sehen-aber neben der Leere ist da wieder nur der Sowjetstern. Der verbvrecherische Charakter der stalinistischen Diktatur wird durch das Schwarz/Weiß gut ausgedrückt.

Reply