Woman and Trabant, Budapest, 1984

4 thoughts on “Woman and Trabant, Budapest, 1984”

Cornel Lustig says:

May 22, 2018 at 6:51 am

A soldier in the army of aunts and grand-mothers who sacrificed themselves for providing their families and keeping the standards. Her expression is quite typical of many years of day by day fighting.

Reply
פניה עוז says:

August 2, 2018 at 12:10 pm

אישה וטרבנט
 התמונה הזאת פגעה לי בלב לפני שנגעה באינטלקט ולפני שהפעילה את מנגנוני הצפייה המושכלת. קודם כול העין רואה את האישה שהולכת לכיוון המצלמה אך אינה מביטה אליה, אחר כך את מכונית הטרבנט שירכתיה מופנים אל הצופה. אחר כך את השלטElöfizetés , את פיגום העץ והמתכת, את החלונות שבורי התריסים והזגוגית, ואז, בהשלמת מעגל, את הבחור במעיל העור ולצדו, כנראה, אישה צעירה, העומדים כשגבם לאישה וגם למצלמה. אחריהם קולטת העין שתי נשים הפוסעות ימינה ונוגעות במסגרתה של התמונה בדרכן אל מחוץ לה. ואילו החץ שבתמרור, הניצב במרכז התצלום כמו ציר של יציבות, מצביע דווקא בכיוון ההפוך, שמאלה. הצפייה המושכלת אומרת כך: כל הדמויות והעצמים כאן, החיים והדוממים, המתנועעים והנייחים, פועלים כאן כשגבם זה אל זה. הם מצביעים לארבע רוחות השמים, אבל אין ביניהם דבר. זו קומפוזיציה יפה של בדידות ודיסהרמוניה, של שרידי אסון עם יום-יום נטול שמחה. אבל האישה הזאת, האישה עם הסל השחור, היא מוקד העוצמה, העוגמה וצביטת הלב שנושבים מן התמונה הזאת. עוצמה – מפני שהדמות הזאת מעוררת כבוד וצער. על פי מבע פניה, היא יכולה להיות אישה איומה, אישה קשה מאוד, ואולי אישה טרגית. עוגמה – הרי זה ברור, הסצנה הזאת היא מעיר קשת-יום ומצולקת, עיר אירופית שיש בה תרבות (המילה Elöfizetés פירושה מנויים, כמו מנוי לעיתון או לתיאטרון) ועוני מריר, שטרם החלימה מאיזו קטסטרופה, אולי ממלחמת עולם. ולמה צביטת לב? כי האישה הזאת משותפת לנו, לזיכרונם החזותי של ישראלים בני דורי, ולרחוב המזרח-אירופי ההוא. שאר מרכיבי הרחוב זרים לי, אבל היא מוכרת. היא באה גם מרחוב אלנבי של ילדותי, מהאוטובוסים הכחולים הישנים של אגד, ואפילו מחדר האוכל בקיבוץ. אותה ההליכה של מהגרות קשישות, של הנשים הפולניות או הייקיות ההן, של ה״חברות״ קפוצות השפתיים בקולקטיב. והיציבה שלה! המרפקים ישרים, מחצית הגוף העליונה חותרת קדימה כהודפת יריב נסתר, היד אוחזת בחוזקה בתיק השחור, היד השנייה כמעט מאוגרפת, הפה מתוח לקו אנכי חשדני. אני לא מדברת כאן על הנעליים השטוחות הגסות או על התסרוקת האסופה החמוּרה, אלא על היציבה, כי כבר אין אצלנו אנשים עם יציבה כזאת. דודו גבע המנוח צייר את הנשים האלה עם הסלים, ולפניו הקריקטוריסט דוש, ומאיירי ספרי הילדים. ציירו אותן על המנעד שבין תיעוד מחויך לקריקטורה מיזוגנית: תמיד עבות ירכיים וקרסוליים, רגליהן שמציצות תחת שמלות רחבות נראות כמו שני משולשים העומדים על קדקודם. ״לאוטובוס נכנסת גברת עם סלים״. אם האישה הזאת היא פנטום קומוניסטי, צריך להוסיף שהיא גם פנטום זעיר-בורגני ישן, אפילו תל אביבי. אינני מתגעגעת לנשים כמוה, כי למרביתן כנראה לא היה טוב. אבל לבי נצבט מידיעה שכמעט כל האנשים המבוגרים שעברו על פניי ברחוב בילדותי המוקדמת כבר אינם, וגם שפת הגוף שלהם ומבע פניהם – הפנטומימה שלהם – אינם. יום אחד גם אנחנו נהיה פנטום, גם דרך הליכתנו ותנועות גופנו יהיו זיכרון רחוק. גרמני שיראה את התמונה הזאת עשוי לחוש נוסטלגיה כלפי הטרבנט. מאז שנות התשעים ועד לאחרונה שטף את שני חצאיה המאוחדים של גרמניה איזה גל של נוסטלגיה למזרח,,Ostalgie געגועים לעידן הקומוניסטי ולסמליו הצנועים ומכמירי-הלב-בדיעבד. בעיקר ה”טראבי”, מין סוסיתא שהצליחה, כיום מכונית לאספנים, אשר ריגשה פעם את כל הגוש הסובייטי – אותה מחצית-אירופה שכשלה במירוץ הפוליטי, האידיאליסטי והצרכני כאחד. אבל זו לא הנוסטלגיה שלי. צביטת הלב שלי שמורה לגברת עם הסל, וגם לשתי הנשים הצדדיות, המכפילות ומשלשות את דמותה. הגבר במעיל העור ובת זוגו עוד ייכנסו, כפי שהם, לתמונת הרחוב העכשווית עם המקדונלד’ס והחברות באיחוד האירופי. אבל השלוש האלה, פניהן החוצה, נגד כיוון החץ, נגד כיוון ההיסטוריה.

Reply
יגאל פליקס says:

August 2, 2018 at 12:16 pm

אמנם אני הייתי רק בן חמש כאשר רגע זה הוקלט. התצלום לא מציג סיפור אלא אוסף סממנים: האישה שצועדת לעברי, הלובשת מעיל לֶבֶד, שנראית פשוטה בשל התסרוקת והקרסוליים הסוכרתיים, המכונית מסוג המכוניות לפועלים, הבניין הישן והמסיבי שחלונותיו שבורים, מזג האוויר הקודר ויותר מכול – העובדה שהתצלום הוא שחור-לבן. כל אלו גורמים לי לחשוב שמדובר באירופה האנטישמית, כפי שלימדה אותי לזהות מערכת החינוך בישראל. על אותם הזמנים קודרים אינני יודע מספיק, אני חש שמערכת החינוך וערוצי התקשורת הממלכתיים בארץ לא חושבים כיצד לקרב אותי אל הידיעה על אודות אותם הזמנים, ורק נוטעים בי פחד כללי עמוק מאותה יבשת מלאת אפֵלה. בחמש השנים האחרונות אני מורה בבית ספר תיכון, ובכמה מהדימויים שצפים בהקרנה שמלווה את טקס יום השואה תמיד ישנו מספר לא-מבוטל של תצלומים שצילמו תלמידים במסעם לפולין. מקצתם פשוט תצלומי רחוב קודרים בשחור ולבן, שנדמים על-זמניים ומצביעים על פרקים היסטוריים נוראים שפקדו את העם היהודי. בד בבד אני מוצא את עצמי פונה אל הטלוויזיה המסחרית, שהתמלאה בסרטים הוליוודיים מרהיבים, ואני חש שאני צופה בסיפור טוב אך חסר אמינות. באירופה ביקרתי פעמים בודדות, מקצתן במזרחה ומקצתן במערבה. בכל הפעמים שביקרתי בה ליוותה אותי התחושה שאני “היהודי”. בכל אחד מהביקורים תהיתי אם הגויים יודעים לזהות את העובדה שאני יהודי. אני שומר כשרות, ובכל פעם שאני נכנס למכולת לחפש אוכל אני נאלץ להתעכב ולאתר את סימן הכשרות או לחקור את רשימת המרכיבים של המוצר, כאשר בטלוויזיה שתלויה מעל לקופה כמעט תמיד ישנו שידור שמגנה את ישראל. ואני תוהה אם הזבנ/ית עושה אחד ועוד אחד בין הפעולה שלי לחזות שלי ולשידור שמוקרן על המסך. ובארץ, החדשות שמובאות מהעולם מאיירות אירופה שלא באמת השתנתה, ואני תוהה אם זה כך באמת או שזה חלק משטיפת מוח וגישה חינוכית.  

Reply
Dr. Michael Kreuzberg says:

December 4, 2022 at 1:35 pm

Besser kann der triste Alltag in der Mangelwirtschaft des Kommunismus nicht ausgedrückt werden-zerfallende Fassaden, eine alte Frau, die wohl versucht, etwas für den Lebensunterhalt zu ergattern…
Übrigens ist das Auto kein Trabant, sondern ein Skoda!

Reply