Sofia, 2013

One thought on “Sofia, 2013”

גליה יהב says:

August 2, 2018 at 11:39 am

במוזאון לאמנות סוציאליסטית בסופיה, בולגריה, שנפתח בספטמבר 2011, מצוי האוסף הגדול ביותר של “אמנות בחסות המדינה”, שנאספה מרחבי הארץ ומתמקדת בתקופה הקומוניסטית של המדינה (1946–1990).

בולגריה משופעת באתרי זיכרון, אנדרטאות ומונומנטים מוזנחים, בזוזים ושכוחים, ביניהם אנדרטת ההתנגדות בעיר וידין על גדת הדנובה, הממוקמת היכן שהיה בית סוהר, שבו הוצאו להורג פרטיזנים; אנדרטת שלושת הדורות בפרושטיצה, שנועדה להנציח את שחרור בולגריה מהשלטון העות’מאני ב-1878, את המרד הקומוניסטי ב-1923 ואת המהפכה הסוציאליסטית ב-1944; בית המפלגה הקומוניסטית הבולגרית, שהוא המונומנט הגדול ביותר במדינה וננטש ב-1991, ועוד. להבדיל ממדינות רבות המדחיקות את הייצור התרבותי המגויס שהופק תחת משטרים טוטליטריים ומקצתן אף השמידו את אוספי האמנות מהזן הזה, בחר המוזאון הבולגרי לאסוף, לשמר ולהציג את יצירות הריאליזם-הסוציאליסטי לציבור.
במאמר
“The Museum of Socialist Art in Sofia and the Politics of Avoidance”
כותב ניקולאי ווקוב שאופן ייצוג הקומוניזם במוזיאוני בולגריה מעורר מחשבות על אודות אמנזיה ממוסדת בת יותר מעשרים שנה, שכעת מגיעה לתיקונה המועט והמאוחר בצורה של פארק רפאים בנושא אידאולוגיה מתה. הוא משרטט את קווי המתאר של הדיון הציבורי הסוער סביב התצוגות המאוחרות האלה, הנבנות מראש כיעדים תיירותיים בשוק תחרותי. כלומר כגרסאות מרוככות וממותקות של משטר אימים דכאני.
מחוץ למבנה המוזאון משתרע גן פסלים ובו נאספו 77 פסלי מנהיגים בולגרים וסובייטים שונים מהעידן הקומוניסטי, רובם חולצו וניצלו ממזבלות ואתרי איסוף גרוטאות ברחבי הארץ, וכונסו יחדיו. ביניהם פסלי גיאורגי דימיטרוב, יו”ר המפלגה הקומוניסטית הבולגרית, לנין, סטאלין, צ’ה גווארה, טודור ז’יבקוב, מנהיג המפלגה הקומוניסטית ושר התרבות, ורבים אחרים מוצגים יחד, כאספה פוליטית או כמפגש פסגה שמימי.
הגן מוקף בנייני משרדים תאגידיים הצופים במבט מפקח של מנצחים קפיטליסטיים אל הגינה המשונה. במרחביה המוריקים עומדים מנהיגי הברזל והאבן, מניפים זרוע מאוגרפת או יושבים, גופים שלמים, פלגי גוף עליונים ופסלי-ראשים, דמויות ענק וננסים מוצבים בערבוביה, כך הפכה אמנות העבר המהללת את המשטר לעדר מקורקע ומקובע במרעה. הבדלי קנה המידה בין הפסלים מקנים למערך הגן הכולל אפקט של קולאז’ סוריאליסטי. בלי כיכרות סביבם, בלי להיות מוצבים על כני-ענק מורמים מעם, ובעצם – בלי העם המריע להם, הם קהל של עריריים.
באתרי תיירות שונים הממליצים על המוזאון, הגן מתואר כ”יער” והפסלים מתקבלים כשדוניו. המנהיגים נראים כגמדי-גינה חביבים המעטרים מדשאה מטופחת, מרכיבים דקורטיביים שהעוצמה השלטונית שנטענו בה רוקנה זה כבר.
במיסוד מחדש של פסלי המנהיגים כמרכיבים אסתטיים הפך העבר המפואר לגן-הדחויים, מעין סלון-מסורבים בגוונים אחידים. כעת, מששוחררו מעול הפוליטי ומיחסי יראה והצדעה ואינם עוד עגלי-זהב שהעם מחויב לרקוד סביבם, הפכו פסלי המנהיגים לסידור מעוצב של אדריכלות נוף.
אלו פסלים שאיבדו את המחבר שלהם, את הידע ההיסטורי המפורט בנוגע לנסיבות הזמנתם, מיקומיהם ותפקידיהם המקוריים, את הידע לגבי מי האמנים שיצרו אותם וההתגלגלויות השונות של ההון הסימבולי שלהם – כל אלו נשכחו זה כבר. כעת הם רק אנדרטאות של עצמם, חפים מכל הקשר; עדות למושג הכללי של העבר הקומוניסטי, מעין מותגי עבר קפואים כנציבי מלח.
הנושא הסמוי של גן הפסלים הבולגרי הוא המאבק בין זיכרון העבר ובין שכחתו, בין פעולת הנצחה ובין פעולת פחלוץ גרוטסקית, בין הקמתו שוב ושוב מחדש כמרחב טראומטי וככר לפרשנות ובין הדחקתו. ערכו האמביוולנטי כמו תובע מאתנו תשובה על השאלה: מה מספר סמל שותק, מהו הסוד של הגן הנאלם?

Reply