BabI Yar, 2014

One thought on “BabI Yar, 2014”

שגיא גרין says:

August 14, 2018 at 6:47 am

<

p dir=”rtl” style=”text-align: right;”>דיוקן עצמי בבאבי יאר
אני מכיר תצלומים כאלה. אני מכיר אלף תצלומים כאלה. כל מי שיש לו אינסטגרם מכיר אלף תצלומים כאלה של חרטומי הנעליים בתחתית התמונה, ואז כל מה שנפרש צפונה משם, ככל שיכולה לראות עין המצלמה. זה ז’אנר רווח, שאפילו הצמידו לו תגית – #fromwhereistand – שבאמצעותה אנשים יכולים להצהיר:יש לי נעליים חדשות והגעתי אתן בדיוק עד כאן, ועכשיו שכל העולם יבחין במה שרואים מאיפה שאני עומדת.
איפה את באמת עומדת? מה זה? הצטלמת עם מגפי הווינגטיפ המעוטרים שלך בטיול סתיו ושלכת בניו-אינגלנד? אולי את במסע בעקבות עצי המייפל של ורמונט?
ואז עינך מוסטת אל הכותרת, ושם כתוב “באבי יאר 2014”, וזעזוע עובר בך. זעזוע מהניגוד הזה שבין מעשה הרהב והראווה הנרקסיסטי, החוגג-את-עצמו בהגדרה, שיש בסלפי-נעליים לבין הגיהנום שבו הוא נעשה. אחר כך חשבתי שאולי אני צריך להתייחס אל התצלום כפשוטו, פשוטו כמשמעו: הנצחה חזותית של המעשה הפיזי של עלייה לקבר או עלייה לרגל (עטויה מגף שחור). זה המעשה הסמלי שבאמצעותו אנחנו משמרים את זכר המתים, חולקים להם כבוד אחרון, מנציחים את העובדה שפעם גם הם הילכו על האדמה הזאת, ומזכירים את נסיבות מותם. ובסוף חשבתי על בתי בת החמש: אנחנו גרים סמוך לעיריית תל אביב, ואחד ממתקני השעשועים החביבים עליה בעיר הוא האנדרטה לזכר השואה שהקים יגאל תומרקין בכיכר. ממש כמו בתצלום כאן: בכל פעם שאני רואה אותה מטפסת וקופצת וצוחקת בטבעיות – במגפיים בחורף ויחפה בקיץ – על המילה “זכור” או על המגן-דוד, שמוטבעים בלב הפסל, אני קצת מזדעזע, וקצת חושב שגם אם לא ניצחנו (כי אין פה מנצחים), בכל זאת, מי שרצו להשמיד ולקבור את כולנו בגיא צלמוות כמו זה שבתמונה, לא לגמרי הצליחו במזימתם. כי, הנה, תראו את בת החמש הזאת עכשיו, ואיפה היא עומדת.

Reply